בקרוואן הצופים - לייצג את ישראל בארה"ב

אני עדי פסטרנק, תלמידת יא', גרה במושב נטעים, במועצה האזורית גן רווה. בנוסף לשאר התחביבים שלי, אני צופיפניקית בכל רמ"ח אברי. אני ראש"גדית ז' בשבט עידן - צופי גן רווה, המקום שהפך במשך השנים להיות הבית השני שלי.

הצופים הם חלק בלתי נפרד מחיי, שתופסים מקום נכבד בלו"ז היום יומי שלי ובמטלות שלי. על המשלחת הזו, ובעיקר על הקרוואן, שמעתי מחבר שהיה שלוש שנים לפניי. החוויות והזיכרונות שנשארו אצלו, התיאורים והסיפורים שאיתם חזר, היו כל כך עוצמתיים, שכל שיחה שלנו על הנושא רק גרמה לי להמשיך להתעניין, להמשיך לנסות... לא לוותר, ולהאמין בעצמי עד שאגיע למקום הזה.

לצפייה ב"במצב התנועה" המהדורה האינטרנטית של תנועת הצופים לחצו כאן

אז מה היא בעצם המשלחת הזו? החוויה החד פעמית והבלתי נשכחת הזו? משלחת הצופים לארה"ב, היא משלחת הפועלת מזה כ-50 שנה, ומידי שנה שולחת 80 בני נוער בכיתה יא' שנבחרו לייצג את השבט שלהם בצופים, את העיר שלהם, את ישראל ואת עצמם, בארה"ב למשך כשלושה חודשים בקיץ.

משך השליחות היא שלושה חודשים והמטרה היא ייצוג תנועת הנוער והמדינה בקרב הקהילות היהודיות בארה"ב, ויצירת גשר בין בני הנוער היהודים בישראל ובתפוצות.

כדי להתקבל למשלחת, היה עלינו לעבור שלושה מיונים קפדנים. מיון שבטי, מיון הנהגתי, ומיון תנועתי ארצי. כל מיון כלל בקיאות באקטואליה, בקיאות בשפה האנגלית, ראיונות אישיים ובמיון הארצי נכללו גם מבחנים ביכולת השירה והריקוד של כל אחד מהמתמיינים.

מתוך 80 המשלחיסטים, 40 נבחרו להדריך במחנות קיץ באזורים שונים בארה"ב, ו-40 נוספים נבחרו להיות חלק מקרוואן הידידות - הנוסעים בוואן, ממדינה למדינה, ומופיעים הופעות חיות מול קהילות יהודיות ברחבי ארה"ב, שזה בעצם המקום בו אני נמצאת.

מטרת העל של המשלחת היא חיזוק הקשר של הקהילות היהודיות בארה"ב עם מדינת ישראל. אנחנו מייצרים גם הסברה, ייצוג והעצמת תדמית מדינת ישראל ואזרחיה בקרב יהודי ארה"ב, מחזקים את הקשר של הקהילות היהודיות בארה"ב עם תנועת הצופים בישראל ומעלים את המודעות לסוגיות מרכזיות בסדר היום הציבורי של מדינת ישראל בקרב יהודי ארה"ב.

שבועיים אחרי ההודעה על הקבלה למשלחת, באמצע ינואר, כבר התחילו סמינרים אינטנסיביים. לחניכי המחנות והקרוואן ביחד, התקיימו סמינרים פעם בחודש, במשך יומיים בסוף השבוע- שישי ושבת. כל סמינר עסק בנושא מהותי אחר- השליחות, אמריקה- ישראל, יהדות, הסברה ועוד נושאים רבים ומגוונים אחרים.

לחניכי הקרוואן, מאז הקבלה למשלחת, לא היו סופי שבוע פנויים. כשלא התקיימו סמינרי משלחת, התקיימו "סמינרי קרוואן". הסמינרים הללו היו בעיקר לצורך חזרות להופעות איתן אנו נופיע בארה"ב. בעזרת צוות מדהים, הקמנו הופעה שלמה. הופעה שלמה הן בפן המקצועי והפיזי, והן בפן הייצוגי.

המדריכים העבירו לנו פעולות רבות ומעשירות, לימדו אותנו איך להקים "Set up", שזהו תהליך ההרכבה של כל הציוד להופעה - הקמת רמקולים, חיבור כבלים, הרמת באנר (התפאורה)... לימדו אותנו איך לנהוג כמשלחיסטים, איך להיות דמויות ייצוגיות ואיכותיות הראויות לייצג את ישראל. כמו כן, מפיק מוזיקלי וכאורוגרפית, למדו אותנו 13 שירים וריקודים, בעברית ובאנגלית, עם תלבושות מרהיבות,הצטלמנו לקליפים שיוקרנו במהלך ההופעה ועוד ועוד.

את הסמינרים הללו עברנו כל 40 הילדים ביחד. אך בעצם אנחנו מחולקים לארבע קבוצות - ארבעה קרוואנים. קרוואן עומר, קרוואן אסיף, קרוואן מגל, וקרוואן קציר - הקרוואן בו אני נמצאת. בכל קרוואן יש עשרה ילדים - חמישה בנים וחמש בנות, וגם מדריך ומדריכה.

קשה מאוד לתאר את המתרחש בסמינרים. כל סמינר מיוחד במינו. מכל סמינר אני לוקחת משהו איתי להמשך הדרך שלי בחיים בכלל. אני לומדת על עצמי, לומדת על ההתנהלות שלי, לומדת על החברתיות שבי... מה שבטוח, אני מאושרת. מאושרת עם הקרוואן המדהים שלי, מאושרת עם כל שאר 39 החברים החדשים שלי.

"מאז ומתמיד רציתי לקחת חלק בחוויה הזו. לרקוד ולשיר על במה, להכיר חברים חדשים"

זה לא מובן מאליו, לעזוב לשלושה חודשים את הבית, את המשפחה, את החברים... לוותר על הבגרויות של כיתה יא', לוותר על סופי השבוע של הבילויים עם המשפחה והחברים ולהתמסר לתהליך הזה. אבל מהרגע שמתחילים בזה... אי אפשר לעצור. הרגשות, והמוטיבציה, והרצון לקחת חלק בזה, ולהכנס לזה עוד ועוד רק הולך ומתגבר, עם כל יום שעובר.

"לגלות יכולות שלא חשבתי שיש בי"

מאז ומתמיד רציתי לקחת חלק בחוויה הזו. רציתי להיות בקרוואן. לרקוד ולשיר על במה, להכיר חברים חדשים, ללמוד, להכיר אפילו את עצמי - לגלות יכולות שלא חשבתי שיש בי, לגלות אומץ, לגלות נחישות ומוטיבציה גדולה. אי אפשר להסביר במילים את הרגשות ואת ההתרגשות. הקשר בין כל 40 ה'קרוואניסטים', שעוברים יחד שבוע שבוע סמינר יחד, ובעיקר הקשר בין העשיריות הטסות ביחד לארה"ב, הוא בלתי ניתן לתיאור.

כמה ציפייה הייתה לקראת כל סמינר שהתקרב, כמה התגעגענו אחד לשני, כמה נהנינו בחזרות הריקוד והשירה.. 40 ילדים, שעד לפני חודשים בודדים היו זרים האחד לשני, הפכו למשפחה אחת גדולה. שעורכת יחד ארוחות שישי וקידוש, שעוברת פעולות יחד, שנפגשת כל סוף שבוע... חברים הכי טובים. שנמצאים שם בשבילך. שתומכים. שמעודדים. היחידים שבאמת מבינים מה קורה בתוך כל החוויה המטורפת הזאת ומה אנחנו עוברים... חברים לחיים.

ועכשיו, כשאנחנו חצי רגל בארץ וחצי רגל בארה"ב, שנייה לפני העלייה למטוס... אני נשארת ללא מילים. מרגיש כאילו הרגע קיבלתי את שיחת הטלפון, ששינתה את כל שיגרה היום יום שלי. רק הרגע שרתי במיונים "אתה עוד תגלה את העולם"... וזהו? טסים? נפרדים לשלושה חודשים? עם כל הויתורים שהיו כרוכים בזה, במשך תהליך ההכנה ועכשיו בקיץ, אין לי ספק שזה שווה את זה. פשוט החוויה הכי טובה שקרתה לי. חוויה שאני לא הולכת לשכוח בחיים.

אז תהליך הכנה? -עברנו. ויזה לאמריקה? יש. מזוודה ארוזה? -יש. 9 חברי קרוואן ושני מדריכים מדהימים שאיתם אני הולכת לעבור שלושה חודשים? יש! התרגשות? לחץ? ציפייה? מוטיבציה? רצון להתחיל? יש יש יש! מה נשאר? נשאר רק לפרוש כנפיים, ליהנות, לעבור את החוויה הזו בצורה הכי משמעותית ומספקת שאפשר. להיות עצמאיים, להיות ייצוגיים... להיות משלחת הצופים לארה"ב.