"הגוף הופך את הטקסט לחושני"
הכוריאוגרף הצרפתי אנז'לן פרלז'וקאז מגיע לישראל עם יצירה חדשה המבוססת על מקרה רצח שזעזע את צרפת. "מחול חזק יותר ממילים כי הוא מתקיים בין השורות", הוא אומר בראיון
"הוא נכנס לסופרמרקט וכיוון את דרכו אל מדפי הבירה, פתח פחית ושתה. על מה חשב כשהרווה את צימאונו? זאת אינני יודע. במה שאני בטוח, עם זאת, הוא שמרגע הגעתו למקום ועד לזה בו עצרוהו השומרים, אף אחד לא העלה על דעתו, שמשם לא ייצא". כבר במשפט הפותח את הנובלה, שכתב לוראן מובינייה בהשראת מקרה רצח הומלס בסופרמרקט בעיר ליון שבצרפת, מקופל גם הסוף.
"מה שאני קורא: שכחה"
הסיפור, שנכתב כשנתיים לאחר המאורע, הפך למניפסט חברתי מתריס ונקודת הזנק ליצירתו החדשה של הכוריאוגרף אנז'לן פרלז'וקאז, שתציג בסוף השבוע בישראל במסגרת חגיגות 25 שנה למרכז סוזן דלל. מה היה שם שמשך שני יוצרים לעסוק דווקא באירוע זה? לך תדע. אולי זו הסתמיות הבלתי נסבלת של הרצח, החיפוש אחר רציונל מניח את הדעת שמסתתר מאחורי החיים שאלת החיים והמוות, המרווח המִטשטש שבין הסבת כאב לעונג, בדיקת גבולות הכוח ודחיקתם האיטית רחוק ורחוק יותר.
"זה טקסט פוליטי שמעלה שאלות על הדרה ועל שוליים חברתיים תוך דיאלוג חרישי של הגוף", אומר פרלז'וקאז, מהכוריאוגרפים המובילים בעולם, "אני לא אדם של טקסטים. אני אדם של תנועה וגוף. הטקסט מייצג עבורי באופן קיצוני משחק אינסופי של גוף מול מבנה ספרותי כשהמילה מגולמת בבשר, החומריות של הגוף נותנת לטקסט מגוון של טקסטורות, הופכת אותו לחושני. האמנתי שהמחול יכול לשים את הסיפור בפרפסקטיבה ולהדהד את הטקסט באופן חסר רחמים ובלתי מתפשר בעצמת הרגש וביופי שהוא מעורר".
התנועות חדות. האלימות מתפרצת, כמעט כירורגית, כמו מעשה הרצח, שנולד משעמום. שומרי לילה פורקים זעם מצטבר ותסכולי יומיום על גוף שאינו מתנגד ונכנע מראש לבעיטות, לאגרופים, למדפי השימורים והרצפה הקרה שאליהם הוטח. "נרטיב מאלץ אותי להמציא צורות חדשות לביטוי גופני" אומר הכוריאוגרף.
מבקרת המחול האגדית של הניו יורק טיימס, אנה קיסלגוף, כתבה על יצירותיו: "קשה מאוד לעבוד באמנות נטולת מילים ולומר משהו. פרלז'וקאז הצליח לעשות זאת. בעוד שחלק מעבודותיו טומנות בחובן אמירות עוצמתיות ואף פוליטיות, כמו 'N', שעוסקת בעינויים, הן כולן מרומזות". במובן זה, ביצירתו החדשה הולך פרלז'וקאז' צעד אחד קדימה. "יש משהו בחברה שבה אנו חיים שמטריד ודוחה אותי. מעורר שאלות. זו עבודה שנוגעת גם בחיי האישיים כאזרח".
הפעולה היצירתית או העשייה האמנותית, בהגדרתן, הן אופוזיציה לקיים?
"תפקידי, כפי שאני רואה אותו, הוא לנסות להבין כמיטב יכולתי את המתרחש סביבי. אמן צריך להיות מחוץ למסגרת ובדרכו להתבונן בעולם כבמראה. אמנות חייבת להיות באינטראקציה מיידית עם העולם. אי אפשר שלא להתייחס למה שאנחנו חיים ולמה שאנחנו רואים, ולכן באופן בלתי נמנע האלימות קיימת בעבודות שלי. בו בזמן, לעולם יש צורך בקסם והמחול יכול לענות עליו".
איך מדלגים מעל סכנת האילוסטרציה במפגש בין טקסט לתנועה?
"מוותרים על פרפראזות ופנטומימה. נזהרים מלבטא אלימות באלימות אלא כרמיזה לדבר, כמו זרמים תת קרקעיים. בהרבה מקרים הטקסט משמש כמוזיקה, זה שונה לחלוטין כשמדובר בטקסט שכזה. הוא לא מאפשר לעבוד על מה שנקרא 'מחול טהור' וזה מאתגר. הטקסט הוביל אותי כיוון שהוא חושי. מחול יכול לומר הכל. לגעת בהכל. חזק יותר ממילים כיוון שהוא מתקיים בין השורות".
הוא נולד בצרפת בשנת 1957, בן להורים שנמלטו מאלבניה בשנות ה-50. בראיונות שהעניק לאורך השנים, דיבר לא פעם על שני הקטבים ביניהם גדל ועל האופן בו הם משתקפים ביצירותיו. "תמיד הייתי דו תרבותי. ישנה התרבות האלבנית היותר ארכאית שספגתי בבית, והתרבות הצרפתית שהקיפה אותי. ההתנגשות בין השתיים היתה על בסיס יומיומי. אולי זו הסיבה שעבודתי נעה בין קטבים והיא דו משמעית", הוא אומר.
את אותה דואליות עליה מדבר פרלז'וקאז', הוא קושר לתיאוריות של הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט, שעוסקות באידיאות הטבועות בנפש מלידה. "אני חושב שיש משהו מתמטי ומאוד קרטזיאני במחול שלי, מה שהופך אותו למאוד צרפתי. מנגד יש בו גם משהו יותר אפל, מסתורי, רגשי, שמגיע מהשורשים האלבנים שלי".
בנעוריו גילה את המחול, ובכסף שקיבל לחוג ג'ודו, מימן בחשאי שיעורי ריקוד. בראיונות שונים סיפר כי הסתיר את הדבר כיוון שחשב שהוריו לא יראו בעין יפה עיסוק שאינו נתפש כגברי. המחול הפך ייעוד. את בית הספר עזב לפני מבחני הבגרות, ובגיל 23 נסע לניו יורק ללימודים במרכז המחול של הכוריאוגרף האגדי, מרס קנינגהם. שנתיים לאחר מכן חזר לצרפת. בשנת 1984 הקים באקס-אן-פרובאנס להקה משלו, אך הפריצה הגדולה חלה כשהוזמן על ידי מנהלת בלט האופרה של פריז, בריז'יט לפברה, ליצור עבור הלהקה. "לה פארק", שנוצרה לצלילי המוזיקה של מוצרט, הפכה לחלק מרפרטואר המחול הניאו קלאסי העולמי, ופרלז'וקאז המשיך ליצור גם עבור להקות מובילות בהן, ה-New York City Ballet, לה סקאלה במילאנו, האופרה של פריז והדויטשה אופרה בברלין.
העבודה שיציג בישראל אינטימית, אף שהלהקה שהקים ובראשה הוא עומד זה שלושה עשורים, מונה 26 רקדנים. "אני אוהב ליצור ביחד עם אנסמבל הרקדנים של הלהקה כיוון שיש משהו מדבק באנרגיה של קבוצה, אבל צריך לשמור גם על פורמטים אינטימיים יותר, שמייצרים מעבדה כוריאוגרפית שמאפשרת לחקור את הגוף ואת האסתטיקה של התנועה. שתי דרכי העבודה משלימות בעיניי".
