פוליטיקאי ממריא דרך דמעה שקופה
ממשלת שום-מקום מזמינה פוליטיקאי ישראלי לביקור באתרי המורשת והסקי של שומקומיה. על חשבונה. בבוא היום הוא הרי יצטרך לגמול לשומקומאים הנחמדים. בין הולילנד לדו"ח מבקר המדינה: כרוניקה של שחיתות שלטונית
אנשים גם לא נולדים פוליטיקאים. הם גדלים לתוך המשרות שלהם, וברגע שקיבלו די אמון מן הציבור כדי לכהן כנבחריו, לעתים קרובות מדי הם משולים לילדים שאף אחד לא אומר להם "לא". בניגוד לבני שנתיים וחצי, פוליטיקאים דווקא כן יודעים מה לא, ויודעים מה לעשות במקרה שיתפסו אותם. אבל כשאין מי שיאמר "לא", מתחילה השחיתות המוסרית.
צלב האינטרס הלאומי
הדוגמה דמיונית, השיטה מציאותית עד כאב. פעם קוראים לה "ראשונטורס", והמעופף הסדרתי כבר לא יודע - או טוען שהוא לא יודע - מי אחראי לבוכהלטריה המסובכת. פעם זה שר התחבורה מאיר שטרית שנחשף בניגוד עניינים. כמה פעמים זה ראש ממשלתנו? עדיין אין לדעת. דו"ח מבקר המדינה חושף היום שהיו נסיעות במימון גורמים חיצוניים לראש הממשלה ומשפחתו, אבל הנושא רגיש, מטופל בנפרד ועוד נשמע עליו.
ונשמע על עוד שרים וסגניהם ונשותיהם וילדיהם שנסעו לפה ולשם, וזה לא כסף קטן עבורם, וזו מכה קשה ליושרה הציבורית שאנחנו מצפים לה בצדק מנבחרינו. אלה צריכים להחזיק על כתפיהם כצלב את האינטרס הלאומי, ואנחנו אמורים לשלם מסים ולישון בשקט בידיעה שיש מי שמחזיק. אבל כשאפילו בדיון הכי לא רגיש, הכי אגבי ושולי, השר יעדיף את האינטרס של שומקומיה על זה של ישראל, מתרחשת אותה בגידה באמון הציבור שעליה דיבר השופט דוד רוזן בפרשת הולילנד. זה המקום שבו אנו אנוסים להפסיק להאמין לנבחר ולהתחיל לחפש אותו.
הררים של סירחון
אין נוהלים, אין כללים, בשום מקום לא כתוב שאסור, בשום מקום לא מפורט תקציב הנרות-ריחניים והגלידה-פיסטוק, בשום מקום לא כתוב "לא תתרועע עם המאכערים והטייקונים פן יבולע לך עוד לפני הבחירות הבאות", מעולם לא נאמר "לא תעשה לך חברים טובים מבעלי זיכיונות גז מחו"ל", ומעולם לא נדונו הקשרים בין כל אלה לבין מה שלבסוף מגיע לאולם בית המשפט,
במעטפות של טלנסקי או במתנות של דכנר.
הקשר צריך, עם זאת, להיות מאד ברור. ומי שצריך להבהיר אותו הוא לא אחר ממבקר המדינה, שפתח בבדיקת הנסיעות אבל לא יכול להסתפק בה. כדי לנקות את האורוות משאריות או מהררים של סירחון השחיתות צריך להצטייד במגפיים מאוד גבוהים מגומי ולהתחיל לחפור. שכבה אחר שכבה. הנסיעות שבולטות לעין כי הן נרשמות, הזמן שמבלים נבחרינו שלא בתפקידים שלשמם נבחרו, האנשים שהם מבלים איתם תדיר, הלוביסטים שיוצאים ובאים במשרדיהם כאורחים רצויים והקשר בינם לבין ההצבעות בממשלה. שירותי הייעוץ שיעניקו אחר כך שרים כאלה כמו אהוד ברק לחברות זרות. הממון שיצטבר בידיהם של החברים הטובים של ממשלת שומקום.
כל זה, או שיבדוק המבקר ביסודיות ובעזרת העיתונות, וייקבעו כללים מחמירים עד מאוד להתנהגותם של נבחרים בכל רגע נתון של חייהם הציבוריים, או שלבסוף רק חלק קטן, אבל מביש כל כך, יגיע לבית המשפט. כי הרי אף אחד לא נולד פוליטיקאי מושחת. גדלים לתוך התפקיד כשאין מי שיאמר לך "לא".
לפנייה לכתב/ת 
