מרתון האודישנים לאמנים המבקשים רשיון לנגן בתחנות הסאבוויי בעיר, שהתקיים בשבוע שעבר, כלל בצוות השופטים גם שופט ישראלי, איש התקשורת ויחסי הציבור דביר אסולין, מי ש׳גילה׳ לפני כשש שנים את הזמרת אליס טן רידלי בתחנת הסאבווי בטיימס סקוור. בעידודו, טן רידלי הגיעה לחצי הגמר בתכנית הטלוויזיה America's Got Talent והפכה לדיווה המופיעה ברחבי העולם. ״אני מייצג את אליס מאז. הקמנו להקה שמלווה אותנו ובימים אלה אנחנו מקליטים אלבום שיכלול ביצועי קאברים ושירים מקוריים. לאליס יש מעריצים מסביב לגלובוס, הקליפים שלה זוכים למאות אלפי צפיות והיא הופיעה בין השאר בהולנד, בבית האופרה של סידני ובבית המלוכה במרוקו״.

כיום מנגנים ברכבת התחתית כ-300 מוזיקאים הפועלים ברישיון ב-25 תחנות מרכזיות. האודישנים התקיימו בתנאים טבעיים, זאת אומרת באקוסטיקה מאתגרת, תחת אור הניאונים התת-קרקעי תחנת גרנד סנטרל ומול קהל של עוברי אורח ממהרים. בין השופטים היו מקצוענים מתעשיית השואו-ביז המקומית, ואפילו השחקנית שרה ג׳סיקה פארקר, שנקלעה למקום במקרה, נשארה כשופטת אורחת.

מרתון האודישנים בתחנת גרנד סנטרל(צילום: AFP)

אסולין: ״רמת הכישרון מאד מגוונת. שישים איש נבחנו עד כה ומתוכם נעביר רק עשרים. יש אמנים שעובדים כסוליסטים ויש גם הרבה הרכבים. זמר ששר עם גיטרה זה די משעמם. אני מחפש משהו שיתפוס לי את העין ואת האוזן ושיהיה אטרקטיבי, כדי שמי שממהר לרכבת, יעצור ויאזין. זו הזדמנות נהדרת עבור אמנים שרוצים חשיפה. הסאבוויי זה המקום הטוב ביותר בניו-יורק כדי להציג את היכולת המוזיקלית שלך. אפשר להשיג הרבה צפיות בכל רגע נתון, יותר מאשר ביו-טיוב! ברגע אחד, כשמגיעה רכבת, כל כך הרבה קהל יורד בבת אחת ועולה. לא צריך לפרסם או לשווק, פשוט צריך להופיע והקהל כבר נמצא במקום״.

דביר אסולין ונטלי פארוז

אפשר להתפרנס בכבוד מלנגן באופן קבוע בסאבוויי?

״מי שטוב יכול להתפרנס מצוין. כשאליס הגיעה לתוכנית הריאליטי, הציגו אותה כהומלסית שמופיעה בסאבוויי. זה כל כך לא נכון! הומלסים לא שרים בסאבוויי ומי שיש לו כישרון גדול יכול להרוויח 500-300 דולר בשעתיים״.

דוגמה נוספת להצלחה שצמחה בתחתית היא נגנית המסור הישראלית נטלי פארוז המתגוררת באסטוריה, קווינס, ומופיעה בתחנה של יוניון סקוור מזה כ-17 שנים. הערב (חמישי) היא עולה לבמה באוף ברודוויי עם בכורת ההצגה, Sawbones & the Diamond Eater בכיכובה. ״החשיפה בסאבוויי פתחה לי הרבה דלתות״, מספרת פארוז, שהגיעה ליום האודישנים במטרה להדריך וללוות את האמנים שהגיעו להיבחן. ״כשאני מופיעה על במה, יש מעין קיר זכוכית שמפריד ביני לבין הקהל. זו הרגשה די בודדה. יש זרקורים בעיניים, הקהל יושב בחושך... בסאבוויי האנשים איתי. אני רואה את הפנים שלהם כשהם עוברים לידי ומחייכים. יש שיתוף אנרגטי ביני לבין הקהל. זה פנטסטי! עבור אמן זה הפידבק הכי טוב שיכול להיות. הרי קהל שמגיע לקונצרט וקנה כבר כרטיסים, ימחא כפיים מתוך נימוס. בסאבוויי, אם את לא טובה, את ישר תדעי מזה. אם אנשים נעצרים לדבר איתי, זה סימן שהם באמת התרשמו והתרגשו״.

פארוז מנגנת רפרטואר הכולל מוזיקה קלאסית, שירים מתוך מחזות זמר וסרטים וגם שירים ישראליים כמו ״לו יהי״ ו״שלומית בונה סוכה״, המקבצים סביבה מידי יום תיירים ישראליים מופתעים. ״זה תמיד נחמד להיתקל בישראלים שמגיעים אלי בעקבות הצלילים המוכרים״, מוסיפה פארוז.

״הייתי רקדנית בלהקה של מרתה גרהם. כשחציתי את הכביש מהאולם בלינקולן סנטר, פגעה בי מכונית ואז נקטעה קריירת המחול. אחרי התאונה טיילתי באוסטריה ושם נתקלתי באמן המנגן על מסור ופשוט התאהבתי בכלי ובצלילים המלאכיים שניתן להפיק ממנו. זה מקצוע שלומדים לבד מניסוי וטעיה. מה שמיוחד במסור הוא שהגוף שלו עושה תנועות ריקוד״.

הוא לא הומלס והיא לא נגרית. נטלי פארוז עם ריצ'רד גיר

אפשר לפתח קריירה מלנגן בסאבוויי?

״אני מוכרת כ-The Saw Lady וזו הקריירה שלי. הכל מתחיל ונגמר בסאבוויי, זה המשרד שלי וכאן מתבצעת רוב העבודה. לרוב נגני הסאבויי שאני מכירה יש עבודות נוספות. להופיע בסאבוויי זה בעיקר כיף וחוץ מזה זה גם מקום מצויין לחזרות. זה כמו אודישן בלתי נגמר, את אף פעם לא יודעת מי יעבור. קיבלתי כל כך הרבה הזדמנויות ועבודות דרך הסאבוויי. הקלטתי פסי קול, פרסומות, עבדתי עם זמרים ורקדנים. אני מאד אוהבת לנגן ביוניון סקוור כי עוברים בו הרבה אמנים. אני גם אוהבת את התחנה בטיימס סקוור. זה כמו הלב של העיר וקווי הרכבת השונים הם העורקים, עורקי הדם שמובילים ללב. אם יש לי את הזכות למלא את הלב של ניו-יורק במוזיקה שלי ולהיות הפסקול שמלווה את האנשים שעוברים שם, מה יותר טוב מזה?״

״לא קרה לי שנחתכתי מהמסור של עצמי אבל חטפתי קנס על אחזקת 'כלי נשק'. שייפתי למסור את השיניים ומאז אין לי בעיות עם הפקחים״.

״הופעתי במדיסון סקוור גארדן, בקארנגי הול, בלינקולן סנטר ובארץ עם הפילהרמונית הישראלית. אני מחכה שתיפתח הרכבת התחתית בת״א, שכבר שנים מדברים עליה, ומבטיחה שאם החלום הזה יתגשם, אגיע לחנוך אותה״.

ההופעות בסאבוויי הובילו את פארוז גם לתפקיד קולנועי ראשון לצידו של הכוכב ההוליוודי, ריצ׳רד גיר. בסרט שצולם לאחרונה ברחבי העיר, גיר מגלם איש מבוגר שהופך להומלס ולומד להתמודד עם מצבו החדש כחסר כל.

״הוא חמוד, נחמד וחברותי בצורה בלתי רגילה. מאד קל לתקשר איתו. הצילומים התקיימו לפני כחודש בגראנד סנטרל. זכינו להרבה באזזז כי מישהי שעברה ליד הסט חשבה שריצ׳רד הומלס אמיתי ונתנה לו פיצה. הפפראצי חגגו על התמונה שפורסמה בכל העתונים. בסצינה המשותפת שלנו, הוא עומד ומאזין לנגינה שלי על המסור ושואף לתוכו את הצלילים. הבמאי, אורן מוברמן, גם הוא ישראלי, ליהק אותי לתפקיד אחרי ששמע אותי מנגנת בסאבוויי. אחרי שהכרנו, התברר ששנינו גדלנו באותו הרחוב בגבעתיים״.

״גם אם אזכה באוסקר או אהיה מיליונרית תמיד ארצה לנגן בסאבוויי. אני מכורה לזה. לנגן ברכבת התחתית זו אמנות בפני עצמה ועולם שלם. יצא לי להכיר את העיר מזווית אחרת, פגשתי אנשים מכל הסוגים, הגילאים והמינים. החל מברוקרים בוול סטריט, סלבריטיז ועד הומלסים, שיכורים ומסוממים. אנשים חושבים עלי כמו על פסל החירות או על איזה בנק שהם עוברים לידו מדי יום. אני חלק משיגרת יומם של אנשים. הרבה פעמים קרה לי שכשנסעתי לארץ לביקורים ונעדרתי מהסאבוויי, ניגשו אלי אנשים מאוחר יותר ושאלו, 'איפה היית? התגעגענו'. זה ששמים לב לזה שאני חסרה, זה סימן שעבור חלק מהניו-יורקרים נעשיתי חלק אינטגרלי מהעיר״.