שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביאליק ודרוויש: מתגעגעים לאותו המקום
    חיים נחמן ביאליק ומחמוד דרוויש הפכו, אולי בעל כורחם, למשוררים לאומיים בארצם. שניהם החלו לכתוב בעקבות האהבה, אבל עזבו את העולם מבלי להשאיר אחריהם צאצאים, אלא רק בדמות שירים ואידיאל פטריוטי נצחי. על דיוקנם המשורטט ברגישות בעקבות שני סרטים תיעודיים חדשים
    כל עם צריך משורר. מנהיג רוחני חילוני שינסח בשבילו את האמת שלו, את הצרכים, את המאוויים. שיקים גשר של מילים בין העבר לעתיד. העם העברי מינה לתפקיד הזה את חיים נחמן ביאליק; העם הפלסטיני מינה את מחמוד דרוויש. דיוקנאות של שני המשוררים הלאומיים הללו שורטטו במלוא הכבוד והרגישות בשני סרטים תיעודיים שהוקרנו בפסטיבל דוקאביב האחרון: "מלך היהודים", סרטו של יאיר קדר על ביאליק, ו"תרשום אני ערבי" של איבתיסאם מראענה-מנוחין, על מחמוד דרוויש.

     

    מה בין ביאליק לדרוויש? לכאורה לא הרבה. האחד נולד ברוסיה בשלהי המאה ה-19, השני נולד בכפר בגליל, שבע שנים אחרי מותו של הראשון. אבל חוטים של כאב מחברים ביניהם, חוטים של ילדות פצועה, חוויית אובדן וגן עדן אבוד, שאי אפשר לחזור אליו.

     

    "תרשום אני ערבי", סרטה של איבתיסאם מראענה-מנוחין  

     

    שני הסרטים שהוקרנו בפסטיבל וישודרו בקרוב בטלוויזיה ("מלך היהודים" ישודר בערוץ 8 ב-8 ביוני, ו"תרשום אני ערבי" ישודר ב-yes דוקו ב-11 ביוני) - שניהם פרטו על מיתר סודי בלב הצופים, וניגנו מנגינה כל כך עצובה. גם כי יש משהו טרגי בחייו של אדם שהופך לסמל, וגם כי המערכה על כינון זהות לאומית יהודית וכינון זהות פלסטינית עוד לא הסתיימה. אבל כל המשך שלא יבוא למערכה הזאת - ביאליק ודרוויש הם המכוננים הגדולים שלה.

     

    מסוחר עצים למשורר

    ב"מלך היהודים" מצטייר ביאליק כאדם עגמומי. קצת נעלמו ההומור, השובבות, הארוס ושמחת החיים של סוחר העצים שהפך למשורר. ביאליק נולד בכפר ראדי הסמוך לז'יטומיר ברוסיה, בנו של מנהל בית מרזח שירד מנכסיו ומת עליו בילדותו. ילד שנשלח לגדול בבית סבו הקשוח, צעיר פרוע אבל מבריק, שהלך ללמוד בישיבת וולוז'ין ועזב אחרי זמן קצר, נסע אל עיר הנמל אודסה, והשאר היסטוריה.

     

    אבל מה שהפך את ביאליק למשורר הלאומי, והיה האירוע שכונן אצלו את התודעה הלאומית, היה פרעות קישינב ב-1903. הוא היה אז בן 30. עם היוודע ממדי הפוגרום, הצטרף לקבוצת סופרים עבריים שהקימו ועדת חקירה. ביאליק התבקש לבקר בבית המשפט בעת החקירה, להכין רשימת מתים, לראיין קורבנות ולתעד עדויות, לאסוף תצלומים ומסמכים, לדווח על נזקים ברכוש.

     

    קישינב, יש לזכור, היה הפוגרום המצולם הראשון, ועורר הדים רבים בעולם היהודי. ביאליק זועזע. הוא החליט לפרסם את דבריו בפואמה "בעיר ההריגה". הפואמה הפכה לנכס לאומי. פרסומה כשלעצמו היה  אירוע פוליטי ותרבותי ממדרגה ראשונה. ביאליק הפך לבעל סמכות. כפי שנאמר בסרט: כמו שייקספיר לאנגלים, גתה לגרמנים ופושקין לרוסים, ביאליק - ליהודים.

    חיים נחמן ביאליק. לא התחיל לכתוב כציוני נלהב ()
    חיים נחמן ביאליק. לא התחיל לכתוב כציוני נלהב
     

    אפשר היה לצפות מביאליק, בעקבות המאורע, להתגייס לטובת הציונות וההתיישבות בארץ ישראל, ואף לתת דוגמא אישית, אבל לא כך קרה. גם אחרי "בעיר ההריגה" ביאליק לא מיד עלה לארץ ישראל. ראשית הוא בא לביקור קצר. היה זה ב-1909, כשהגיע לכאן עטור בכתר המשורר הלאומי וזכה לכבוד אדיר. בליל עזיבתו, במקום להקריא שיר ציוני נלהב, קרא קטע מסיפור חדש שכתב: "מאחורי הגדר", על תשוקתו של נער יהודי לנערה גויה.

     

    מה זאת אהבה?

    אחר כך שב לאודסה, ושירתו נדמה למשך כמעט 10 שנים. בעשור הזה שקע למשבר נפשי. ביאליק של הסרט "מלך היהודים" אינו יודע אהבת אמת מהי. הוא נשוי למאניה, ילדים אין, שסוע באהבתו לציירת אירה יאן, בודד, פרדסו ריק, לבו יתום.

     

    אבל בשנים הקשות הללו עסק ביצירה מסוג אחר, בעלת חשיבות תרבותית עצומה - מלאכת הכינוס ("ספר האגדה", ביחד עם רבניצקי), כתיבת מסות, הקמת הוצאת ספרים, ותרגום לעברית של קלאסיקות מספרות אירופה. הוא לקח על עצמו אחריות רוחנית, והוביל את תהליך החילון של התרבות היהודית, לקראת הפיכתה לתרבות עברית.

     

    "מעבר לים", כתב המשורר ונכסף, "התדעו ציפורים הדרך לשם". אבל לא בקלות עזב את אודסה. לבסוף השיג מלנין אישור יציאה מיוחד לו ולעוד 12 משפחות של סופרים יהודים. אבל קודם נסע לברלין. אחר כך חי שנתיים בבאד הומבורג, שם התיידד עם עגנון ואחד העם. לארץ ישראל עלה ביאליק כשהיה בן 51, ב-1924, והתקבל כמלך היהודים.

     

    הוא בנה ביתו מול בית העירייה והפך לחלק מרכזי בהווי העיר. ביאליק אהב את תל אביב (בכל זאת יש בה משהו שמזכיר את אודסה). לרחוב שבו גר קראו על שמו. הוא היה עד מהרה למוקד עלייה לרגל. קיים את קבלות "עונג שבת" המפורסמות ב"אוהל שם". בסרט מגדיר אותו הסופר חיים באר כמבשר העידן העברי החדש.

     

    כשהביקוש לביאליק נעשה אינטנסיבי מדי עבורו, נדד המשורר אל רמת גן. בשנותיו האחרונות שב לכתוב, וכתב כמה שירים על הילדות, היתמות, ייסורי הגדילה. המשוררת חביבה פדיה מצטטת לקראת סוף הסרט משורר אחר, אבות ישורון, שכתב כי מולדת החיים היא הילדות. לקראת מותו, אומרת פדיה, שב המשורר אל מולדתו, הילדות.

     

    בקיץ 1934 נסע ביאליק לווינה לעבור ניתוח להסרת בלוטת ערמונית, ומת שם. היה זה בגדר אסון ליישוב היהודי בארץ ישראל. כותרות העיתונים העבריים זעקו: נתייתם ישראל. אבל אל ישכחו אוהביו: מתחת לכתר המלכות, מסתתר ילד יהודי קטן מהעיירה.

     

    מנוכס בשם השירה

    דבר דומה אפשר לומר גם על מחמוד דרוויש. הוא, כך העיד על עצמו, לא אהב לייצג. "אני בקושי מייצג את עצמי", אמר. בכל פעם שכתב שיר אהבה, חשבו שמדובר באהבה לאדמה; כשכתב שיר געגועים לאמו, היו בטוחים שכתב על געגועיו למולדת. גם אותו ניכסו.

     

    דרוויש ידע לצטט את "שלום רב שובך" של ביאליק, וסיפר שהושפע מאוד משירתו. שניהם, כך אמר, כותבים שירי געגועים, "אנחנו מתגעגעים לאותו מקום. חורף, ציפור, חלון, אדמה אחרי הגשם הראשון. כל מתגעגע יפגוש את המתגעגע השני, אפילו אם הם הולכים בדרכים אחרות", אמר דרוויש.

    דרוויש בצעירותו. כל מתגעגע פוגש את חברו (מתוך הסרט) (מתוך הסרט)
    דרוויש בצעירותו. כל מתגעגע פוגש את חברו
     

    במרכז סרטה היפה של מראענה-מנוחין "תרשום אני ערבי" עומד דווקא סיפור אהבה, שדרכו משתקף תהליך הפיכתו של דרוויש מאדם פרטי לסמל. זהו סיפור האהבה עם ריתא, כך היא מכונה בשיריו - אישה יהודייה שאהב בנעוריו. תמר בן עמי שמה. קומוניסטית לשעבר, שהיתה בת 16 וחצי כשהכירה את דרוויש בן ה-22. היא רקדה על במה באירוע של סניף התנועה הקומוניסטית בחיפה, מבטיהם נפגשו.

     

    ההורים שלה קיבלו אותו בשמחה, הם היו קומוניסטים. בכנס המפלגה דרוויש ואלכסנדר פן קראו יחד משיריהם. זה היה טבעי אז, בישראל שלפני 1967. אבל תמר החליטה להיפרד ממנו. "לא היה לי הכוח לעמוד בקושי", אמרה בסרט. היא צפתה מראש את הקרע הבלתי נמנע. ואז מגיע רגע שובר לב בסרט, כשהצופים למדים שתמר התגייסה ללהקת חיל הים. הם מבינים שהיא נטשה את סיפור האהבה לטובת חסקה ושוטי שוטי ספינתי - כמה מנוגד הפטריוטיזם נוסח הלהקות הצבאיות להלך הרוח הדרווישי.

     

    דרוויש נולד בכפר אל-בירווה ב-1941. כמו לביאליק, גם לו היה סבא דומיננטי, שממנו למד קרוא וכתוב. גם אצלו נגמרה הילדות בגיל שבע. ב-11 ביוני 1948 יצא לגלות שממנה לא שב. אדמתו ומולדתו נלקחו ממנו. כפרו נחרב במלחמת העצמאות, משפחת דרוויש עקרה ללבנון. כעבור שנה הסתננה חזרה לישראל, התיישבה ליד עכו בכפר ג'דיידה, ומכיוון שלא שהו בישראל בעת מפקד האוכלוסין, לא קיבל דרוויש אזרחות ישראלית. היה לו מעמד של תושב קבע - אבל תושב קבע נרדף, בשל עמדותיו ופעילותו הפוליטית.

     

    הסרט משרטט את נתיבי הפיכתו למשורר הלאומי הפלסטיני. מלחמת ששת הימים סגרה אותו בשטח המוניציפלי חיפה, דוד אלעזר אלוף פיקוד צפון אסר עליו לצאת משם ללא אישור. המלחמה יצרה דור חדש של משוררי פלסטין, בשנים 1968-1969. דרוויש היה אחד הבולטים שבהם, לצד המשורר יוסוף חטיב והסופר רסאן כנפאני, שכונו משוררי השטחים הכבושים. ב-1970 נסע ללמוד במוסקבה, אחר כך עבר למצרים. הוא נבחר למועצה הלאומית הפלסטינית, מאוחר יותר הצטרף לאש"ף, ונאסר עליו להיכנס לישראל.

     

    לא שוקעים בזמן מאבק 

    בלבנון של 1973 התחילה ההתקוממות הפלסטינית, דירתו השכורה הקטנה של דרוויש בחמרה הפכה עד מהרה למוקד עלייה לרגל. כמו ביאליק, רק עם ענני מלחמה. ביאליק לא נשאר בחיים עד מאבק העצמאות של ישראל ב-1948, היה זה אלתרמן שירש את התפקיד. דרוויש היה משורר של מאבק. אישיותו, כך נראה, הרבה פחות דיכאונית מזו של ביאליק - אולי זה טבעו, ואולי אלה הנסיבות, כי בזמן מאבק אין אפשרות לשקוע.

     

    אשתו הראשונה, הסופרת רנה כבאני (השנייה היתה חיאת חיני המצרית) מתראיינת בסרט ומדברת על אהבתם, שניצתה באחת - ובתוך כמה שעות התחתנו. דרוויש היה מסור למאבק הלאומי, כבאני רצתה חיים פרטיים וכמעט פירקה את הנישואים בשל כך. הוא בא אחריה לוושינגטון, והם ניסו שוב. זה לא הלך. דרוויש כבר היה לאישיות ציבורית, מהפכן פעיל, לא רק אינטלקטואל. נרדף לא רק על ידי שלטונות ישראלים, אלא גם על ידי חלק מהפלגים הפלסטינים. בדומה לביאליק, גם דרוויש עזב את העולם בלי להשאיר אחריו צאצאים, מלבד שירים ואידיאל.

    "צאו מפצעינו, מאדמתנו". דרוויש מקריא את שיריו (צילום: מרב יודילוביץ') (צילום: מרב יודילוביץ')
    "צאו מפצעינו, מאדמתנו". דרוויש מקריא את שיריו(צילום: מרב יודילוביץ')
     

    הסרט מראה מפגש של דרוויש ב-1986 עם בחור ישראלי, דניאל כץ, סופר, שנולד וגדל בקיבוץ יסעור - הקיבוץ שקם על חורבות הכפר שממנו גורש דרוויש. "תן לי לקרוא לך חברי דניאל", התעקש דרוויש. אבל כשנוצר קשר מחודש עם אהובת נעוריו היהודייה תמר, והיא נסעה לפריז כדי לפגוש אותו, וחיכתה ימים עד שיענה לטלפון ויקבעו פגישה, וגם אחרי שנפגשו - דרוויש אמר לה: "אני לא יכול לפגוש אותך יותר". עכשיו הוא כבר לא אדם פרטי שיכול להתאהב במי שירצה, עכשיו הוא סמל לאומי.

     

    האינתיפאדה הראשונה פרצה ב-1987. דרוויש פירסם שיר התנגדות לכיבוש, שתורגם לעברית ועורר פולמוס בישראל. "לכו לאן שתרצו,/ אבל לא בינינו/ בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו/ שתמותו היכן שתרצו/ אבל לא בינינו/ צאו מכל דבר/ צאו מפצעינו, מאדמתנו/ צאו מהיבשה, מהים, מהכל".

     

    בהסכמי אוסלו, לראשונה אחרי 26 שנות גלות, חזר דרוויש לבקר בישראל.
    ב-1995 השתתף בהלוויית חברו הסופר אמיל חביבי, הרשו לו להיות פה ארבעה ימים. דרוויש התנגד לתהליך השלום וחשב שאין בו דו-שיח אמיתי.

     

    ערב השירה האחרון שלו התקיים ברמאללה ב-2008. הוא מת זמן קצר לאחר מכן, מסיבוכים לאחר ניתוח לב נוסף שעבר. תחילה רצתה המשפחה לקבור אותו בסמוך לכפר הולדתו בגליל המערבי, לבסוף החליטה לקבור אותו ברמאללה.

      

    את השירים של דרוויש תמיד אפשר להפוך, כמו מטבע, מהצד האישי אל הצד הקולקטיבי - ולהיפך. קשה לומר שהפך לסמל בעל כורחו, משום שלקח על עצמו את האחריות הזאת. ועם כל זאת, סרטה של מראענה-מנוחין, נפתח ומסתיים בשני שירים מולחנים של דרוויש, אישיים לגמרי, האחד על עיניה של ריתא אהובתו, השני, שיר געגועים לאמו. "מתגעגע ללחם של אמי/ ולקפה של אמי/ ולמגע של אמי".

     

    גם כאן, מאחורי גיבור המילים, מסתתר הילד שנעקר מביתו, שמטלטל בין תרבויות וארצות ושפות, שאוהב נערה יהודייה בעלת עיני תכלת, ומתגעגע לקפה וללחם של אמא.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים