שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock
    תודו, פרל ג'אם כבר לא מספקת את הסחורה
    יש מצב שלא תקראו את הכתבה הזאת, ותדלגו מיד לכתוב טוקבק זועם. חכו רגע - אולי עמי פרידמן יצליח לשכנע אתכם שכבר הרבה שנים פרל ג'אם היא לא הלהקה שאנחנו מצפים ממנה להיות. אז קודם תקראו, ואז נתווכח?
    לפני הכל - הבהרה קטנה: כמו רבים מכם שבחרו להקליק על האייטם שלפניכם, גם כותב שורות אלה גדל והתבגר עם מנות מרוכזות של פרל ג'אם לתוך הוריד. ממש כמוכם, גם הוא יכול לדקלם אלבומים שלמים של אדי ודר ושות' מתוך שינה, גם הוא היה שם כשלהיטים מתוך "Ten" חרשו את MTV בימיו הגדולים, והוא היה שם להחליט ש"VS." היה אפילו יותר מוצלח. הוא נהנה מ"Bugs" המטופש מתוך "Vitalogy" באותה מידה בה התרגש מ-"Nothingman" ו-""Corduroy", ועד היום סבור ש"No Code" לא זכה מעולם לכבוד הראוי לו, בעיקר בגלל יציאות נהדרות כמו "Off He Goes", "Smile" ו-"Present Tense".

     

    אפשר להירגע - מדובר במעריץ. פרל ג'אם ()
    אפשר להירגע - מדובר במעריץ. פרל ג'אם

     

    ועכשיו כשאתם (לא באמת) משוכנעים שהטקסט שאתם הולכים לקרוא בא ממקום אוהב ומכבד, הגיע הזמן להגיד בקול רם את מה שאלפי חובבי גראנג' בישראל מסרבים להפנים כבר לא מעט שנים, ומשתמשים בשלל מנגנוני הגנה ותירוצים כדי לטייח אמת לא נעימה במיוחד: פרל ג'אם, מלכת סיאטל הבלתי מעורערת והרכב הגראנג' היחיד שנותר פעיל באופן רציף מ-1990 ועד היום, כבר לא ממש מספקת את הסחורה. למען האמת, לו היתה פורצת לתודעה היום עם המוזיקה שהיא מייצרת בשנים האחרונות, סביר להניח שלא הייתם טורחים לשמוע את האלבומים שלה במלואם, קל וחומר נרתמים למשימה המייגעת של הבאתה ארצה, חרף התנגדותה האידיאולוגית של צלע חשובה במיוחד בלהקה.

     

    כמו להקות רבות, גם פרל ג'אם הוכיחו שהם לא עמידים במבחן הזמן, אך תהליך ההדרדרות שעברו אדי ודר, סטון גוזארד, מייק מק'רידי, מאט קמרון וג'ף אמנט שונה במהותו מזה של להקות רבות, בעיקר בשל העובדה שהוא לא עקבי במיוחד. בעוד הרכבים אחרים נוטים להקליט אלבום מאכזב שאחריו הם מתקשים לשחזר את ההצלחה היצירתית (שכן זו המסחרית נוטה להמשיך לעתים רבות גם לאחר שהאמן מאבד את איכותו האמנותית, ולעיתים אף מתחזקת), פרל ג'אם הוציאה עם השנים אלבומים ברמות משתנות - חלקם משובחים, אחרים משעממים עד פיהוק.

     

    למה אתם כבר לא כותבים שירים כאלה? "Better Man"

     

    כל העניין הופך את הציפייה לאלבום חדש של הלהקה לחווית רכבת הרים של ממש, שבבסיסה עומדת השאלה: האם אדי ודר הולך לאכזב ולשעמם אותנו למוות עם שלל קטעים חסרי מעוף ומטאפורות גלישה שחוקות? או שאולי השנים שקדמו לאותו אלבום חדש סימנו שינוי פאזה נוספת עבור פרל ג'אם, והתוצאה היא אלבום שבאמת כיף לשמוע, ואולי אף מכיל שיר על זמני אחד או שניים, מהסוג ש"Vs." בורך בו בשפע?

     

    אמנם קשה לשים את האצבע על מתי בדיוק החל תהליך השחיקה של פרל ג'אם (יש שנטשו את ההרכב כבר באלבומם השלישי, שלא עמד בסטנדרטים שהציבו שני קודמיו), אך רבים נוטים להאמין שהוא קרה בסביבות 1998, עם האלבום "Yield". לא שמדובר באלבום רע, בכלל לא. הוא כלל כמה רצועות יפות מזן "Do The Evolution" (שלווה בקליפ אנימציה מרהיב) ו-"Given To Fly", אבל כאן בדיוק טמונה הבעיה שלו: "Yield" אמנם זכה לקרדיט על כך ש"הוכיח שהרוק האמריקאי עודנו חי ובועט" - כפי שהכריז המבקר של פיצ'פורק מדיה - אך מרוב סגנונות וחוסר אחידות בין השירים, שכח להפוך ליצירה שלמה.

     

    ויש לו גם קליפ יפה. "Do The Evolution"

     

    אבל הסיפור של פרל ג'אם לא נגמר שם, כי ב-2000 מוציאה הלהקה את "Binaural" שמתגלה כאחד האלבומים הטובים בתולדותיה. צליל מגובש, אחידות סגנונית ושירים כמו "Light Years", "Thin Air" וכמובן "Nothing As It Seems". לא במקרה בחר מגזין המוזיקה הבריטי הנחשב NME להעניק לאלבום 9 מתוך עשרה כוכבים. "Binaural" השיב את תקוותם של מעריצים רבים של פרל ג'אם, שעדיין לא אבדה בשלב זה.

     

    אלא שאז הגיעו "Riot Act" 2002) ו-"Pearl Jam" מ-2006, אלבום כה משמים שאפילו לא זכה לשם מקורי משלו. כן, פה ושם גם הם כללו כמה רגעים יפים, והראשון אף קידם אג'נדה פוליטית ברורה, דבר נדיר באמריקה של אחרי פיגוע התאומים. וכן, כמו בכל פעם, גם האלבומים הללו דיברו על חזרה של פרל ג'אם "למקורות", כמובן שאם אנחנו מחשיבים את "Ten" ו-"Vs." כמקורות של פרל ג'אם - נגלה שמדובר במשפט יח"צני חלול מתוכן. האלבום מ-2006 דווקא הכיל שיר מקסים בשם "Come Back", אבל הוא לא העיד על שאר השירים באלבום, שנעו בין המשעמם למיותר. טוב, גם "Unemployable" היה לא רע בכלל.

     

    שיר אחד לא הופך אלבום לטוב."Come Back"

     

    יש מי שבחר לוותר על פרל ג'אם ב-2006, עם האלבום המשמים ההוא עם האבוקדו. ריבוי אלבומי ההופעות, השירים הלא מתרוממים וההשוואה לחומרים המוקדמים יותר הובילו למסקנה שפרל ג'אם הפכה ללהקה מרדימה במקרה הטוב, ומיותרת במקרה הרע. להקה שאבד עליה הכלח. ואז מגיע "Backspacer".

     

    כשפרל ג'אם מוציאים את "Backspacer" הקצר והפאנקי, השנה היא כבר 2009. העולם כבר לא מצליח לעכל שירים של למעלה משלוש-ארבע דקות, ונראה שבפעם הראשונה מזה שנים פרל ג'אם השכילה להבין שאלבום טוב הוא כזה שלא מספק רק את המעריצים האדוקים, אלא גם דואג לקנות ללהקה כמה חדשים. נכון, עומק הטקסטים ב-"Backspacer" נתון לויכוח, אך קשה להתווכח עם העובדה שמדובר באחד האלבומים הקצביים והאנרגטיים יותר של הלהקה בשנים האחרונות. "The Fixer" המצוין, "Get Some" וכמובן "Force Of Nature" המשובח, הם מסוג השירים שפרל ג'אם הצעירה הייתה כותבת, לו הייתה קמה בסוף שנות ה-2000, שירים שודאי קנו לה גם מעריצים חדשים. כל זה, כמובן, השתנה ב-"Lightning Bolt", אלבומה האחרון של הלהקה מהשנה שעברה, שפרט ל-"Sirens" המעולה, מיאן להכניס קלאסיקות אמיתיות לרפטואר הלהקה.

     

    שיר מצוין מתוך אלבום קצר ובועט. "Force Of Nature"

     

    וכך נעה פרל ג'אם בין הבינוני לנשגב, רגע אחד מוציאה אלבום מופלא שגורם לך להתאהב בה שוב, רגע אחר מקליטה אסופת שירים שמהווה כדור שינה אפקטיבי וחזק יותר מכל נומבון שירשמו לכם בבתי המרקחת. שניה אחת היא פוצעת ומרגשת כמו בימיה הגדולים, באחרת

     היא גורמת לך לתהות מי אלה חבורת הקשישים הללו, מה הם עשו עם הגראנגי'סטים והגולש שפעם אהבת, ואיזה מן שם זה לעזאזל סטון גוזארד?

     

    אז תמשיכו לנסות להביא אותם לארץ. זו באמת מטרה ראויה, אגב, כי גם היום כשהם מקפידים על רוטציה כמעט מדויקת של אלבומים טובים ורעים, מדובר באחת מלהקות הלייב הטובות ביותר בעולם. אבל בבקשה מכם, תפסיקו לנסות לשכנע אותנו שאנחנו "חייבים לשמוע את החדש של פרל ג'אם". הדבר היחיד שאנחנו באמת "חייבים" זה לראות אותם כאן סופסוף, ולו רק כדי לסגור אחת ולסופית את הפרק המביש הזה בתולדותינו, בו נאלצנו להתחנן בפני להקה קשישה שתבקר במחזותינו, בזמן שהקולגות שלה עשו זאת מזמן. זה כבר באמת בלתי נסבל.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים