להתקרב אל הגועל, ולהתחיל לנקות
תוך מספר ימים הפך מועמד לנשיאות המדינה לנחקר באזהרה, ופרש. הציבור הישראלי רגיל כבר לשחיתות ציבורית, מצד אחד נגעל ממנה, מצד שני לא עושה מה שצריך כדי למנוע אותה - מעורבות ואכפתיות ליצירת שינוי אמיתי
התמודד, נחקר, הוזהר, פרש – זה היה סוף שבוע דרמטי לחברי הכנסת של העבודה, לכתבים הפליליים ולפרשנים המפלגתיים, וכמובן לח"כ בן אליעזר עצמו, סוג של קורבן בקונספירציה עלומה ("עשו לי סיכול ממוקד"). ואנחנו – מה איתנו? האם יהיה זה מוגזם לקבוע שלא נרשמה תדהמה ציבורית גדולה מדי מהשתלשלות האירועים? האם באמת הופתענו, נדהמנו, בקושי הפנמנו?
- סיפורים נוספים – בפייסבוק שלנו
אני מוכנה להמר שבבתים רבים מאוד בישראל התקבלו החדשות הללו בסוג של צקצוק יגע: הנה עוד אחד, כולם אותו הדבר, מושחתים עם מעטפות. מושחתים עם צ'קים בצ'יינג'. הכל לכאורה, כמובן.
אלא שהציבור הישראלי למוד השחיתות פוסח, מכוח האינדוקציה (תהליך הסקת המסקנות), על חזקת החפות השמורה לכל פוליטיקאי, מפני ששנים רבות מדי הוכח לו שלכאורה יש דברים בגו. לא מדובר רק על מצעד המורשעים יושבי הכלא, נשיא אנס ושר אוצר גנב, ח"כים משוחדים וקומבינטורים גדולים ופליליים, אלא גם בנשיא אחד שנאלץ לפרוש כשקשריו עם בעל הון רב-כוח נחשפו, ועימם גם העובדה שהיה מנתמכיו של בעל ההון.
והנה, הנשיא המכהן, גם בשמו נקשרו יותר מדי סיפורים על בעל הון אחר שהטיס אותו לשם ולכאן כאורח רצוי, וכשערך לעצמו יום הולדת צפון קוריאני רב-רושם, נצפו בקהל הרבה יותר מדי בעלי הון שכאלה, שהתחממו לאורו. אז מה, שנתפלא אם בשמו של מועמד, אפילו מועמד מוביל, אפילו מי שהיה שר ביטחון, נקשרו חשדות להעברות כספים לא כשרות? למה שנתפלא? אנשים למודי סבל אנו, התרגלנו. והאמת, נגעלנו.
גועל הוא רגש משונה ותלוי-תרבות. בבסיס, מדובר באינסטינקט שאמור לשמור על האדם מפני התקרבות לדברים שעלולים להזיק לו, אבל חיינו כהומו-ספיינס נאור לימדו אותנו להיגעל מכל מיני דברים: שומרי כשרות נגעלים מאזכורו של חזיר כמאכל, טבעונים – מבשר, רוב הסינים – מחלב. כשנגעלים, מתרחקים. סותמים את האף, עוצמים את העיניים, מעבירים ערוץ. בפוליטיקה, זה מתכון לאסון.
כי אל הגועל מן העבר מתלווה חוסר רצון לנגוע במערכת. כולה נדמית כרקובה, ואנשים בריאים לא מכניסים ידיים אל תוך הרקב ברצון למצוא את מקורותיו ולטהר אותו. "כולם אותו דבר", חושבים יותר ויותר אנשים על הפוליטיקאים ששלחו לייצג אותם בבחירות. ואם כולם אותו דבר, למה שאחוזי ההצבעה יעלו? ולמה שתירשם מעורבות מוגברת של אזרחים בנעשה במסדרונות השלטון? ולמה שאנשים טובים מאוד וישרי דרך עד אימה ייכנסו מרצונם אל הביצה המבעבעת בכנסת ובממשלה? ולמה שאנשים פחות טובים שכבר נמצאים שם, לא יילכו בדרך של כל הקומבינטורים למיניהם?
החסמים החוקיים על יחסי ההון-שלטון בישראל מזעריים עד כדי פאתטיות. נבחרנו אוספים מאות אלפי שקלים לקראת הפריימריז, ולא נדרשים לתת דין וחשבון מהותי ונוקב על מקורות המימון. כשמזלם האיר להם פנים והם
כבר פוסעים במסדרונות השיש של הכנסת, על כל מטר מרובע שורצים כמה לוביסטים, נציגים תובעניים של בעלי הממון, שרוצים משהו: מה מבטיחים להם בחדרי חדרים ותמורת מה, איש אינו יודע.
כשמוקמת ממשלה ונבחרנו הופכים לשרינו, לא נערך להם שימוע ציבורי נוקב שמאוורר את השלדים בארונות. כמה כאלה עוד יש, שואל את עצמו האזרח שנמאס לו מכל זה – ובעצם המיאוס שלו מנציח את השחיתות הציבורית. כי מיאוס כשלעצמו אינו מניע לשינוי. "מושחתים, נמאסתם", הייתה סיסמת בחירות תקפה לקדנציה אחת בדיוק, שבה הוחלפו הפרצופים אבל לא נערך בדק בית לשיטה שבה הפרצופים מגיעים אל שלטי החוצות והתודעה הציבורית.
אם תפשפשו קצת בציציות של מצעד המורשעים, הנאשמים והנחקרים, תגלו שהם מגיעים ממגוון של מפלגות והשקפות עולם, שכולן כאחת לא חשובות כמו הצורך לעשות לביתך בצ'ק או במעטפה, לכאורה או למעשה. שינוי פתק ההצבעה בבחירות הבאות לא יסייע לשכנע אותם שאסור, גם לא הימנעות מן ההצבעה: רק פעולה ציבורית נרחבת, מעורבת, אכפתית וצעקנית יכולה להתחיל להניע שינוי אמיתי. וכדי שזה יקרה, אסור להחליף ערוץ ולסתום את האף: צריך להכניס את הידיים עמוק לתוך הרקב, ולהתחיל לנקות.
לפנייה לכתב/ת 
