לחץ על האוכלוסייה כדי להציף מידע

הודעת ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבה הוא מטיל אחריות מפורשת לחטיפה על החמאס, נועדה לשרת שתי מטרות: הפעלת לחץ על חמאס ותקיפת הפיוס הפנים-פלסטיני.

ישראל החלה כבר לנקוט אמצעי לחץ וענישה סביבתיים על האוכלוסייה הנשלטת על ידי חמאס או תומכת בו פוליטית בעזה ובגדה. היא הטילה סגר על אזור חברון ויהודה, מנעה כניסת 5,000 פועלים פלסטיניים לעבודה בישראל וחסמה מעבר פלסטינים מתחת לגיל 50 מהשטחים לירדן, דרך המעברים בערבה ובבקעה. אמצעים אלה ואחרים, כולל סגירת המעברים לעזה בארז ובכרם שלום ותקיפת מתקני האימונים ואחסנת הרקטות של חמאס בעזה, נועדו ליצור לחץ על חמאס והנהגתו (וגם כמובן להקשות על תנועה של החוטפים), אף שהקשר המובהק בין הנהגת הארגון לחוטפים עדיין לא הוכח. 

והלחץ כבד. לדוגמה, בצהריים לא נרשמה כמעט תנועה של משאיות שמובילות סחורה במחסום תרקומיא. בימים רגילים המחסום הומה ועמוס. הסגר מונע מסוחרי האבן והשיש מחברון מלהוציא סחורה - וזהו אמצעי לחץ כלכלי משמעותי ביותר. כל מכולה של אבן שלא מגיעה לאשדוד היא הפסד של עשרות אלפי דולרים. 

הלחץ נועד בעיקר לצרכים פסיכולוגיים. האוכלוסייה הפלסטינית שסובלת ממנו עשויה להציף מידע מודיעיני ביתר קלות בעקבותיו. הטלת האחריות על חמאס נועדה לאפשר לישראל להפעיל את הלחץ הזה בצורה מידתית, ומבלי לאבד לגיטימציה בינלאומית לנקוט פעולות כאלה.

(צילום: מרק ישראל סלם, ג'רוזלם פוסט)

הצורך של ראש הממשלה והקבינט לזכות בלגיטימציה בינלאומית להפעלת לחץ על החמאס והפלסטינים כדי להביא לשחרור החטופים הוא מובן ומוצדק, עניינית ומודיעינית. לעומת זאת, המאמץ שעושה נתניהו בפרשה כדי לבצע דיס-קרדיטציה לאבו מאזן הוא לא מוצדק ולא חכם.

אבו מאזן לא נושא באחריות לחטיפה, גם אם בוצעה על ידי חמאס, שעמו הוא מנהל תהליך פיוס. שטח A, שנמצא בשליטת הרשות ושממנו יצאו ככל הנראה החוטפים, אינו באמת בשליטתו, אלא למעשה בשליטת ישראל - משפטית, מעשית וביטחונית. כשצה"ל נכנס לשכם או לרמאללה כדי לבצע מעצרים - והוא עושה זאת כמעט כל שבוע - הוא עושה זאת מכוח היות ישראל כוח כובש בשטח והאחראי העליון לביטחון בו, ומתוך הסכמי התיאום הביטחוני עם הפלסטינים. צה"ל נכנס לשם ללא עיכוב ועכבות, ולכן אבו מאזן לא אחראי יותר מישראל לסיכול החטיפה בעודה באיבה.