שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מדינת כל סוכניה
    היום זה קורה לכמה "בני-מיעוטים", ומחר זה יקרה לבן שלך בגלל פוסט בפייסבוק. מדוע נמנע מפגש בין החשודים בפרשת רצח שלי דדון לעורך-דין?

    לפני שנים אחדות נחשפנו לביוגרפיה המרתקת של המרגל הסובייטי מרקוס קלינגברג שבה סופר על עידן הקרח במדינה אחרת, זרה, בלתי מוכרת, עידן אחר שבו "ביטחון המדינה" הוא השם המפורש שאסור להגותו בקול רם. עידן שבו המלחמה הקרה מעבירה אנשים על דעתם. קלינגברג סיפר שריצה את מאסרו בכלא שקמה, חמש דקות ממרכז אשקלון ולא היה רשאי לומר אפילו לסוהריו את שמו האמיתי. כל אימת שנשאל בידי צוות בית הסוהר הסקרן "על מה הוא יושב", השיב "על התחת".

     

    עוד בערוץ הדעות של ynet

    מלכוד פדיון החטופים / אורי וייס

    הראש הקטן של המשטרה / דוד מוריה

     

    שפשפנו את עינינו ונדמה כאילו לא חלפו שלושים שנה. דור וחצי. ילדים כבר לא משחקים בגוגואים, אלא בועטים באקס-בוקס (גם קטינים "בני-מיעוטים" כפי שכונו בימים הביטחוניסטיים ההם). שלוש ומשהו מלחמות עברו, טלוויזיה בכבלים, אינטרנט, ברית המועצות קרסה, סדאם חוסיין נתלה, התאומים נפלו, גוגל, פייסבוק, וואטסאפ. והנה, הודעת המשטרה שמיהרה לפרסם כי פענחה את פרשת הרצח המזעזע של שלי דדון ז"ל בעפולה התבררה כחסרת בסיס: השבוע התיר בית-המשפט העליון לפרסום כי אזרחים ישראלים נעצרו, שוחררו ולא זכו ולו לפגישה חטופה עם עורך דין. בין העצורים גם כמה קטינים.

     

    לפני שנדון בשאלה מדוע במאה ה-21 מונעים פגישת קטין עצור עם עורך-דין, חייבים לשאול מדוע המדינה בכלל נלחמה נגד הפרסום בדבר מניעת פגישת קטין עם עו"ד (וכמו שאומרת דודתי הפולניה, "ובטח אפילו כוס מים לא הציעו להם"). למדינה שלא מתירה לפרסם עניין כזה קוראים הרפובליקה העממית-דמוקרטית של קים ג'ונג איל. וזה מדאיג באמת - היום זה קורה לכמה "בני-מיעוטים", ומחר זה יקרה לבן שלך, "ילד טוב רחובות", שכתב פוסט בפייסבוק נגד המשטר.

     

    אבל יש כאן עניין מדאיג נוסף - תפישה אזרחית מעוותת של אדוני-המדינה, הביטחוניסטים שסוברים שהכול מקדש את "החקירה", לרבות העניין הבסיסי ביותר, ייעוץ משפטי לעציר. התפישה האדנותית לפיה לסניגורים יש ייעוד קרייריסטי אחד - לשבש חקירות ולמנוע מנחקר להודות באשמה ולכן יש צורך להצר את פעילותם בכל דרך - היא תפישה מסוכנת. היא מאפיינת משטרים חשוכים, ורשות חוקרת מיושנת ובלתי-מתוחכמת שבה הודאתו של חשוד באשמה היא מטרת-העל בחקירה.

     

    במדינה מתוקנת, עבודת סנגור היא קודש הקודשים לביצורו של כל משטר דמוקרטי. כל פגיעה בתפישת הלגיטימיות של עבודת סנגור מנציחה עוד ממד שרירותי, דורסני, המשקף כוח כמעט בלתי של המדינה, וגוררת אותנו אל מעבר-הגבול של רפובליקת הבננות.

     

    חקירות אירועים פליליים בעלי רקע ביטחוני קלעו לא אחת את נציגי המדינה לכדי התקף-פאניקה-על-רקע-לאומני שהתמקדו בחשודים הלא-נכונים, לעתים עד כמעט הרשעות-שווא של אלה. די להזכיר למשל את פרשת עצורי-השווא בעניין רצח החייל אולג שייחט (שהודו לשווא באשמה) או הקונספציה המבולבלת שתאונת-הדרכים האיומה ביום הכיפורים 2007 בכפר תבור הייתה פיגוע דריסה, קונספציה שהתבררה כנטולת יסוד בבית-המשפט (גילוי נאות - הח"מ שמשו כסנגורים בתיק ההוא שבה זוכה הנוסע מעבירת ההריגה שיוחסה לו).

     

    כל אלה הם אך סימפטום למרחב המסוכסך ההוא של מדינת-כל-סוכניה שמתנהלת על-פי עקרונות סמכות עניינית וטריטוריאלית משלה. וכמו שאמר אדם חכם בקונוטציה קיצונית יותר: "וכשבאו לקחת אותי, כבר לא היה אף אחד שימחה". המחאה שלנו, המבקשת לא להדליק נורה אדומה, אלא פרוז'קטור אדום, מתחילה בטור הדעה הזה.

     

    עורכי-הדין אורון שוורץ ויוגב נרקיס עומדים בראש משרד שוורץ-נרקיס ומנהלים את הקליניקה ללימוד אמנות הליטיגציה בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו.

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בעקבות רצח שלי דדון ז"ל
    צילום: אריאל שניאור
    עורכי הדין אורון שוורץ ויוגב נרקיס
    צילום: אריאל שניאור
    מומלצים