רשמים מפסטיבל הקולנוע היהודי
פסטיבל סרטים יהודים עורר עניין רב בקרב הקהילה היהודית של שיקאגו בשבועיים האחרונים
שלושה עשר סרטים עלילתיים ודוקומנטרים השתתפו השנה בפסטיבל הקולנוע היהודי הראשון שהתקיים השבוע בעיר. סרטי הפטיבל התמקדו בסיפור השואה מהיבטים שונים, בבחינה מחודשת של הסכסוך הישראלי-פלשתיני וכן בפרק ישראלי בסיפורו של העם האיראני לפני המהפיכה האיסלאמית. בתום כל הקרנה התקיים דיון בהנחיית דיוויד צ'ק, המנהל האמנותי של הפסטיבל, ששיתף אורחים שונים וכן את הקהל בשיחה ערה על הסרט בו סיימו לצפות ועל הנושאים בהם הוא נוגע.
סרט קנדי דובר יידיש, בשם "הסיכה", פתח ונעל את פסטיבל הסרטים היהודי. הסרט מתאר אדם ממורמר, איש דתי העובד כשומר מתים, כלומר הוא מופקד לשהות במחיצת גופות של מתים לפני קבורתם כדי לשמור על נשמותיהם. באחד הימים הוא נתקל בגופתה של אהובתו לשעבר, המוכנסת לחדר המתים בו הוא עובד. בזכרונו חוזר השומר לימים וללילות בו הסתתרו שניהם באסם בליטה, בימי השואה, כשהנסיבות הקיצוניות בהן הם נפגשו הופכות את אי האמון ליחסי אהבה.
"הכל כאן מבוסס על זיכרון של סיפור אנושי", ציין אחד הצופים בתום ההקרנה, "זהו סרט מיוחד הממחיש איך ברגע אחד החיים משתנים והאדם הופך גלמוד ואין לו למי לפנות, רק הזכרונות קיימים". "האהבה ביניהם הזכירה את סיפור הבריאה", אמרה אחת הצופות. "כמו סיפור אדם וחוה והתפוח, הם איבדו את תמימותם, כל אחד מהם חשב שהם היהודים האחרונים עלי אדמות". "היה מאד יוצא דפן לשמוע את שפת היידיש כתרבות אוניברסלית של היהדות", הוסיף צופה אחר, "לא רק מבוגרים נהנים מהשפה הזאת".
הסרט הצרפתי La Rafle (נקודת איסוף, 2010), בבימויה של רוזלין בוש ובהשתתפות השחקן הישראלי גד אלמלח והכוכב הצרפתי ז'אן רנו, מספר את פרשת גירושם של 13,000 יהודים, מתוכם 4,000 ילדים, על ידי המשטרה הצרפתית לוולודרום ד'היב, איצטדיון ללא מזון ומים וללא תנאים סניטריים ומשם למחנות השמדה בתקופת שלטון וישי, תחת הכיבוש הנאצי. הסרט מתמקד בסיפורם של ילד, משפחתו ואחות נוצריה שסייעה ליהודים.
בדיון שלאחר ההקרנה אמר אחד הדוברים, "זהו סרט היסטורי הדבק בעובדות תוך מתן כבוד ליהודים. הם לא מוצגים כצאן מובל לטבח אלא כלוחמים הלוקחים אחריות על חייהם. רואים יהודים עוזבים, מתאבדים, מוחים ומראים גילויי התנגדות. לדוגמה, אמא אומרת לבנה, 'אתה תחיה ועליך להיות עד למעשה העוול המתרחש כאן'. זוהי גישה מודרנית בתיאור השואה כיום. אמנם היטלר מופיע ברקע אך הסרט מפנה את חיציו כלפי המדינה הצרפתית ומשטרתה, שביצעה באופן ברוטלי את הגזירה. היה מאד קשה לצפות בגילויי האכזריות של החיילים הצרפתים, שהוצגו בסרט באופן גרפי. חשוב לחנך כל חייל לשמור על ערכיו, בעיקר בעיתות מלחמה ותחת לחץ".
שלא במסגרת סרטי הפסטיבל הוקרן הסרט הפולני "אידה", העוקב אחר סוד מזעזע אותו מגלה בשנות השישים בפולין צעירה אדוקה, שבוע לפני שבועתה לחיי נזירות. בעת ביקור אצל דודתה ההוללת, מגלה הצעירה שהיא בעצם בת למשפחה יהודית. האם היא יהודיה או נוצריה? האם תבחר בחיי מנזר בו סדר היום קבוע והמנהגים מוכרים או תטעם את חיי התענוגות של דודתה? סוף הסרט מותיר שאלות פתוחות. אחת הצופות בסרט גילתה שבין תמונות המשפחה של אנה ודודתה נמצאת תמונה של אירנה סנדלר, עובדת סוציאלית קתולית ממחלקת הרווחה של עיריית ורשה, שתוך סיכון רב סייעה בהברחת מאות ילדים אל מקום מקלט.
נקודת מיקוד אחרת הוצגה בסרטם הדוקומנטרי של דן שדור וברק היימן, "לפני המהפיכה", המתאר את ימיה האחרונים של הקהילה הישראלית בטהרן, ערב המהפכה האיסלאמית. הסרט מציג גן עדן אבוד, בו חיו אנשי עסקים ישראלים רבים ברווחה כלכלית, ניהלו חיי חברה ועסקים משגשגים תוך שהם מתעלמים מהדיכוי שחווה העם האיראני תחת שלטון השאח. אחת הצופות, ז'קלין סיפר, יהודיה ממוצא איראני, התלוננה שהישראלים חיו בבועה ולא יצרו שום קשר עם הקהילה היהודית האיראנית. כאב לה גם שהסרט מציג את השאח, אותה ראתה כנאור ומתקדם, כדיקטטור אפל למרות יחסו הנפלא ליהודים. צופה אחר הדגיש את הניצנים הדמוקרטיים של המהפכה, שפרצה לאחר שנים של דיכוי פוליטי וכלכלי והובילה למהפכה איסלאמית השוללת גם חופש דתי ומזכירה, כך לדברי אותו צופה, את סממני האביב הערבי במצרים וסוריה.
סרטו זוכה פרס האופיר של העיתונאי הישראלי שלומי אלדר, "חיים יקרים", נכלל גם הוא בפסטיבל. בסרט מתעד אלדר את מאמציו לסייע לאם פלשתינית מעזה ולרופא ילדים ישראלי להציל את חייו של הילד בנה, מוחמד, הסובל מכשל חיסוני מולד וזקוק להשתלת מח עצם. הניתוח מבוצע בהצלחה וסביבו נוצרת ידידות אפשרית במציאות בלתי אפשרית. עם תום ההקרנה התקיים דיון מרתק עם אלדר, ששומר עדיין על קשר עם המשפחה ועם מוחמד, כיום ילד בריא בן שבע העולה לכיתה א'. לצערו, ציין, סרטו לא הוקרן בעזה ובגדה המערבית, אך ראידה, אם המשפחה, סיפרה שכשהסרט הוקרן בישראל היא צפתה בו עם כל שכניה בעזה ועכשיו היא רואה את עצמה כשגרירת שלום. אחת הצופות העירה שהשתלת מח העצם מקבילה ליחסים בין ישראלים לפלשתינאים: אם הגוף דוחה את ההשתלה נגרם מוות לילד. אבל אם הגוף מקבל את ההשתלה הזרה וחי עימה בשלום, הילד יחיה חיים טובים. חלק מהאנשים הרגישו שהסרט צריך להיות משודר בכל האוניברסיטאות שקוראות להחרים חברות המשתפות פעולה עם ישראל. הסרט מראה את החברה הישראלית בשעתה היפה ויכול לשמש כסרט הסברה מצוין לשתי מדינות, החיות זו בצד זו בשלום.
סרטי הפסטיבל עוררו תגובות רגשיות חזקות והוסיפו עניין רב בקרב הקהילה היהודית והישראלית, שמקווה שהפסטיבל יתקיים שוב בשנה הבאה ובכך יצור מסורת קהילתית בשיקאגו.
