לפרז את עזה מנשק

"לא טוב חברים, לא טוב", כך אמר בשעתו בני בגין שרצה להבהיר שהמצב פחות טוב ממה שנדמה, ונדמה שהדברים יפים גם היום. ישראל מתמודדת כבר עשרה ימים עם הכוח הצבאי החלש ביותר במזרח התיכון — ולא יכולה לו. אומנם יותר מ־200 בני אדם נהרגו, מצבורי רקטות הושמדו, ובתים קרסו, אבל בעזה לא מודדים את הנזקים בהשוואה לאשקלון, אלא בהשוואה לסוריה, לעיראק, ללוב ולדומיהן, ובסטנדרטים האלה צה"ל לא היכה "מכה מרסקת" וגם לא "מכה מרסנת".

אל מול זאת ההישג הפנטסטי של הארגון הצבאי החלש ביותר במזרח התיכון כמעט בלתי נתפס במונחים שכונתיים. חמאס הצליח לשבש במשך 10 ימים רצופים את חייה, את כלכלתה ואת ביטחונה העצמי הקולקטיבי של מדינה מערבית מפותחת — מדינה שחברה ב־OECD, שיש לה תל"ג גבוה מזה של איטליה ושמתגאה ביכולות טכנולוגיות, צבאיות ואחרות, ועדיין כל אזרחיה נאלצו "להריח את האספלט". כבוד לאומי והשפלה לאומית הם מטבעות חליפין שגורים במזרח התיכון, ושער המטבע הישראלי במדד הזה מעולם לא היה נמוך יותר.

לא רק חמאס מסתכל בהשתאות על הנעשה בישראל. החזקים ממנו — חיזבאללה, סוריה, דאע"ש ואיראן — רואים ולומדים. אם כך מתמודדת ישראל עם אזובי הקיר, ממה יחששו ארזי הלבנון? לא הרוסים, לא הטורקים ולא מעצמה אחרת הצליחו ליצור מאזן אימה מול ישראל, אלא פלג פלסטיני סורר. ואת הלקח הזה מפנימים גם ידידינו. מבחינתם, אלה לא ביצועים משכנעים של מי שנחשבת ומחשיבה את עצמה לנכס האסטרטגי של המערב במזרח התיכון. הפגיעה במעמדנו בעיני ידידינו אומנם נסתרת, אך היא משמעותית יותר משחושבים.

כיפת ברזל נתנה לישראל יתרון טקטי עצום, ואולי חולשה אסטרטגית לטווח הארוך. כמו שזה נראה, הגמישות שלנו לפעול בדרך צבאית־התקפית מצטמצמת ככל שיכולת ההגנה שלנו משתפרת. אבל אסור שהחולשה האסטרטגית הזאת תהפוך ל"שורה התחתונה" של סבב האלימות הזה, ולכן מוטלת היום על הדרג המדיני מטלה קשה, מסובכת ומורכבת, שעיקרה לשנות את כללי המשחק כבר במסגרת העימות הנוכחי.

השינוי האסטרטגי ההכרחי הוא פירוז עזה מנשק ארוך טווח. מה שבשבוע שעבר נשמע אולי דמיוני, בימים האחרונים הופך להיות יותר ויותר מובן. לדרג המדיני

נותרה המשימה הסיזיפית של צמצום הפער בין הרצוי למצוי. בחמש שנות שלטונו רשם נתניהו שני הישגים היסטוריים־אסטרטגיים: הפיכת איום הגרעין האיראני מבעיה ישראלית לבעיה בינלאומית והפיכת ההכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי לעקרון ליבה במו"מ עם הפלסטינים שמקובל על ידידותינו. בנחישות ונגד כל הסיכויים שינה נתניהו את נוסחת ההסדר המונחת לדיון מ"שתי מדינות לשני עמים" ל"שתי מדינות לאום לשני עמים". אותה הנחישות ובהירות המחשבה צריכות להנחות אותו גם היום: פירוז עזה חייב להפוך לליבת האינטרס הישראלי בכל דיון על הסדר.

עו"ד צבי האוזר היה מזכיר הממשלה