שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איימי וויינהאוס: להפוך לאייקון בשני אלבומים
    תדמית הג'אנקי שטיפחה הזמרת שנכנסה למועדון ה-27 היתה יותר מאסטרטגיית יחסי ציבור. איימי וויינהאוס נחשבה לדבר האמיתי בעולם פלסטיקי, והגישה את יצירתה על מצע קצבי ומלא נשמה. אבל האם שני אלבומים, שרק אחד מהם מצוין, מצדיקים את מפעל ההנצחה האדיר לדמותה?

    אפילו איימי וויינהאוס לא היתה מאמינה לו היתה מסוגלת לחזות טרם מותה היום לפני שלוש שנים בדיוק, בפולחן האישיות האדיר שקם לזכרה. השוק של קמדן-טאון, השכונה הצפון לונדונית שהיתה לה לבית שנים כה רבות, הפך בשלוש השנים שעברו מאז מותה של הזמרת למפעל הנצחה אדיר לפועלה. דמותה האייקונית מודפסת על טי-שירטים בדוכני רחוב, לצד דמותיותיהם האייקוניות לא פחות של הביטלס, קורט קוביין, ג'ים מוריסון וצ'ה גווארה.

     

     

    על קירות בתים רבים מוטבעת דמותה של וויינהאוס בשבלונת גרפיטי, מהברים בסביבה יבקעו תמיד צלילי קולה של הזמרת. לא רחוק מכאן תעמוד האקספוזיציה לזכרה ב-"Jewish Museum", זו שתנסה להמציא את וויינהאוס כנערה יהודיה מבית טוב, ותנסה לטשטש במעט את תדמית נערת הרוקנ'רול הפוחזת שהפכה אותה לסמל תרבות. לו היה מדובר בתופעה מקומית בלבד, עוד היה ניתן לטעון שמדובר בגלורפיקציה בריטית טיפוסית, מהסוג שמדפיס את דמויותיהם של האחים גאלאגר על תחתיות לכוסות, גם עשרים שנה לאחר שיאם, ומעניק לביטלס מעמד כוכבי פופ על-זמניים.

    אפילו היא לא הייתה מאמינה. וויינהאוס בפוזה אופיינית (צילום:  Getty Images Imagebank) (צילום:  Getty Images Imagebank)
    אפילו היא לא הייתה מאמינה. וויינהאוס בפוזה אופיינית(צילום: Getty Images Imagebank)

    אלא שנוכחותה המאסיבית של איימי וויינהאוס, המצטרפת האחרונה למועדון גיל 27 הידוע לשמצה, מורגשת גם מחוץ לממלכה המאוחדת. לעתים נדמה שקולה מלווה כל נסיעה ברכב של יותר מעשר דקות, כמו הפך השיר "Back To Black"  לשומר המסך של תחנות הרדיו בישראל ובעולם. ב-2014 איימי וויינהאוס היא דיירת פלייליסט קבועה בכל מקום, ונמנית עם כוכבות הפופ היחידות שמוכרות לאמא שלך באותה מידה שבה אחותך הקטנה אוהבת להאזין להם.

     

    על כישרונה הגדול של מי שהשיבה לחיים את המוטאון והפכה את הסול לרלוונטי שוב (בתופסת טוויסט מודרני, ותודה לאחד, מארק רונסון) אין כל עוררין. בזמן קצר הפכה עצמה וויינהאוס למעצמת להיטים, לזמרת פופ איכותית חוצת ז'אנרים, שנתנה קונטרה לקולגות האמריקניות - אלו אשר עיקר תהילתן התבסס על אוטו-טיון, הפקה משויפת, מערך יח"צ משומן ותדמית של כוכבות פורנו מזמרות, בהיעדר הגדרה עדינה יותר.

     

    "Back To Black". שומר המסך של הרדיו שלכם

     

    לא, וויינהאוס לא הייתה זקוקה לפוזות מפתות, היא היתה הגימיק עצמו. אימאג' הג'אנקית שטיפחה היה יותר מאסטרטגיית יחסי ציבור שנועדה להציגה כגרסת שנות אלפיים לג'ניס ג'ופלין. איימי היתה הדבר האמיתי בעולם פלסטיקי חלול, והיא נמנתה עם האמנים הבודדים בזמנה שמצליחים להגיש לך את הלב המדמם שלהם, על מצע קצבי ורקיד של חצוצרות ופסנתרים.

     

    ועד כאן סופרלטיבים, אלוהים ומיץ' וויינהאוס יודעים שהיא זוכה לאינסוף כאלו. השאלה האמיתית שצריכה להישאל, שנים כה מעטות לאחר לכתה בטרם עת, הוא האם איימי וויינהאוס (כן, זמרת בחסד וכו') ראויה באמת למעמד האייקוני שזכתה לו? האם תספורת הכוורת, הריסים המלאכותיים, נקודת החן והשפתיים הבשרניות, מחפים על העובדה שוויינהאוס הוציאה לא יותר משני אלבומים - אחד מהם בהחלט ראוי להגדרה "חובה בכל ספריית מוזיקה", בעוד זה שקדם לו, לא הרשים במיוחד?

    תספורת כוורת ואלבום אחד מספיקים כדי להפוך לאגדה? (צילום: Gettyimages Imagebank) (צילום: Gettyimages Imagebank)
    תספורת כוורת ואלבום אחד מספיקים כדי להפוך לאגדה?(צילום: Gettyimages Imagebank)
     

    אין כאן כוונה לירוק על הקבר לשם היריקה בלבד. אך בשנים שעברו מאז מותה של הזמרת, נדמה שהבריטים, כדרכם, איבדו פרופורציות בכל הנוגע למורשתה של הזמר הלאומית. ולראיה, כמות הניוזים הבלתי נתפסת שסיפקה וויינהאוס לאחר מותה. רגע אחד מדברים על סיבוב הופעות הולגרמי עולמי אל-לה טופאק שאקור, רגע אחר מגלים שיר נוסף שהקליטה בחייה. יום אחד סיפור חייה מונצח בסרט הוליוודי (שנגנז מאז, לא לפני שליידי גאגא הצהירה שהיא מעוניינת בתפקיד הראשי), באחר מדובר על סרט דוקומנטרי מהאנשים שהביאו לכם את "Exit Through The Gift Shop" המוצלח על האמן בנקסי. לא רע עבור מי שיכלה באותה מידה ליפול לקטגוריית הנרקמונית המהוללת. 

      

    גם בקונטקסט של אותו מועדון גיל 27 מכובד, נדמה שוויינהאוס מככבת בעיקר בזכות נסיבות מותה הקלישאתיים (והצפויים עד כאב) ולהתאמה הגילאית הקלנדרית, כשהיא מוקפת ענקים עם קטלוג יצירה מרשים בהרבה משלה. כשקורט קוביין ירה את עצמו אל מחוץ לחיינו, הוא כבר הספיק לייצר שלושה אלבומים שלפחות שניים מהם היו קריטיים להמשך התפתחותו (שלא נאמר - הישרדותו) של רוק הגיטרות. כמוהו גם ג'ימי הנדריקס או ג'ניס ג'ופלין, שהקליטה ארבעה אלבומים בטרם השיבה נשמתה לבורא. גם חברי המועדון המורחב שפספסו את ה-27 בשנים מעטות, דוגמת אליוט סמית' או מייקל האצ'נס, הותירו אחריהם מאגר יצירה עשיר יותר מאותו אלבום על זמני, אך בודד, של וויינהאוס.

     

     "You Know I'm No Good". אלבום משובח, וזהו

     

    אבל אל תתנו לעובדות היבשות לעצור את החגיגה של הבריטים.

    אלו, מצדם, ממשיכים בהזנת האגדה על בסיס שבועי: פעם אביה של וויינהאוס מעדכן על שיר שבתו הקליטה והתגלה "במקרה". פעם מארק רונסון נשבע שוב שאין לו יותר חומרים מהסשנים המשותפים של השניים. על הדרך משגשגת לה תעשיית ספרים שמתיימרים לספר את "הסיפור האמיתי" (הידעתם? איימי ניסתה להתאבד כבר בגיל 10!) ואפילו הצעה של תושבי שכונת קינגס קרוז הלונדונית, להעניק לרחוב חדש שנמצא בבנייה את השם "רחוב וויינהאוס". בין האפשרויות האחרות ניתן למנות שמות כמו צ'רלס דיקנס או מרי שלי, מחברת "פרנקשטיין" - ואתם מוזמנים לסמן את יוצא הדופן.

     

    הפיכתה של איימי וויינהאוס לאייקון תרבות היא במידה רבה תוצר של הזמנים. בעידן בו שיר פופ איום כמו "גנגנאם סטייל" זוכה למספרי צפיות בלתי נתפסים, הגיוני שיוצרת כמו וויינהאוס תזכה למעמד של אגדה בחייה, ובטח במותה. מבחינה זו, יכולתה של וויינהאוס להפוך ליוצרת קלאסית בעידן של יצירות במשקל נוצה וסרטוני יוטיוב שנשכחים שניות לאחר הצפייה בהם, היא לא פחות מפנומנלית.

     

    מפעל הנצחה שכולל גם בובה שעווה במוזיאון מאדאם טוסו (צילום: AP) (צילום: AP)
    מפעל הנצחה שכולל גם בובה שעווה במוזיאון מאדאם טוסו(צילום: AP)

    ועדיין, נדמה כי מאחורי הפיכתה של הזמרת לאגדה, עומדת בעיקר התרפקות של הבריטים על ההבטחה שלא קוימה ועל ניסיון לתחזק גיבורי מוזיקה אייקונים חדשים, בטרם החיפושיות האחרונות תנפחנה את נשמתן. אחרת, כל שישאר להם הן ויקטוריה בקהאם ואדל. וזו כבר מחשבה באמת מפחידה.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רויטרס
    איימי וויינהאוס. מפעל הנצחה מוגזם?
    צילום: רויטרס
    לאתר ההטבות
    מומלצים