לבד עם הלפטופ שלה, מתלבט אם לחטט

פתאום אני מבין שזה רק אני והוא לבד. אני מסתכל עליו והוא עליי. אני יודע שבתוכו טמונים כל הסודות, כל התשובות. הוא ניצב פתוח ומזמין רק מטרים בודדים ממני אך עולם ומלואו של ייסורי מצפון עומד בינינו. תחושת עליבות הנאבקת מלחמת גוג ומגוג ביצר הסקרנות. בפחדים. ברצון להרגיע את חוסר הביטחון ולעקוף מהשוליים. כן, נשארתי לבד עם הלפטופ שלה ומצאתי את עצמי במרחק קליקים בודדים מלדעת אם היא עדיין מפלרטטת, ואם כן אז עם מי. כמה שניות של פחד והלקאה עצמית ואדע בדיוק מה היא אומרת לחברות שלה עליי ואם המופע הווקאלי מליל אמש היה מבוים או הכתיר אותי למלך.

זו לא פעם ראשונה שאנחנו נשארים לבד, אני והוא. היו כבר מקרים דומים. פעם כשהיא קפצה לקנות חלב, פעם כשהלכה לשתות קפה עם אמא שלה. האמת שגם בכל פעם שהיא קופצת למקלחת הוא קורץ לי. המחשבה על חדירה אל קודש הקודשים שלה עברה לי בראש כבר כמה פעמים. זה אף פעם לא קרה, אבל הפעם, חוסר הביטחון ביחסים שלנו מהשבוע האחרון, הוא שהביא אותי בדפיקות לב מואצות לסרוק את הצ'טים האחרונים שלה.

לא סתם אומרים שהסקרנות הרגה את החתול, זאת הרי חיה עם 9 נשמות ולא כל כך פשוט להרוג אותה ביום יום. זו חיה שתמיד נוחתת על הרגלים, אבל כאשר יצר הסקרנות מתגבר עליה, היא מוצאת את עצמה בקרב רחוב אלים מול כלב או מתחת לצמיגים של טנדר. כנראה כדי ללמדנו כמה שלעיתים הסקרנות היא הרת אסון. אז אם את החתול בעל 9 הנשמות הסקרנות יכולה להרוג, הרי שעבור אדם בעל נשמה מסכנה אחת מדובר בסיכון משמעותי.

של מי הבעיה?

בשניות הראשונות אני לא מוצא כלום ומתחיל לחשוב שאם הגעתי עד כאן, אז אכן יש לנו בעיה אבל הבעיה היא איתי. עם זה שבכלל הרגשתי צורך לבדוק אותה. אולי באמת זו רק תקופה כזו כמו שהיא אומרת ולא קרה כלום. ופתאום זה מגיע, אחרי שדפדפתי כמעט שבוע אחורה. לפתע ניצבה בפניי הבשורה שמסבירה למה היא מתנהגת מוזר כבר כמה ימים. למה לא משנה כמה שאלתי אותה אם קרה משהו היא המציאה כאב ראש או עייפות יתר.

היא חושבת שזה לא עובד יותר בינינו, או כך, לפחות, היא מספרת לקארין, חברה שלה מהלימודים. היא לא יודעת איך להגיד לי את זה ולא רוצה להתחיל להתמודד עכשיו עם חלוקת רכוש ומעברי דירה, אבל מבחינתה זה כבר נגמר. כמובן שקארין, הרווקה המאושרת, מאד תמכה והרגיעה אותה לגביי ההצטרפות למעגל הרווקות ולא ניסתה חלילה להזכיר לה כמה קשה למצוא בחוץ גבר כמו זה שיש לה בבית. לא חשבה אפילו להציע לה לדבר איתי ולנסות לפתור את הבעיות. פשוט שמחה על זה שבמהרה בימנו השותפה שלה לסיבובי הברים חוזרת לתפקיד.

היא כתבה מה?(צילום: shutterstock)

אם הסיפור היה נגמר כאן יכול להיות שלא הייתי אומר כלום. שהייתי ממשיך להתנהג כרגיל ותוך רגישות מוגברת כדי להבין האם היא עדיין מרגישה ככה. הרי בכל זאת, עבר כמעט שבוע ובו שכבנו, דיברנו על הקשר ויכול גם להיות שזה היה תהליך שלה עם עצמה. הרי לא קל לעבור לגור ביחד בהתחלה. בייחוד לאלו מבינינו שכבר גרו בגפם והתרגלו לחופש ולריבונות המוחלטת על הסביבה הביתית. החודשיים הראשונים של המגורים המשותפים הם ניסוי מעבדה. או שזה מצליח ויש פרסים, או שזה מתפוצץ ויש נפגעים.

היא מתגעגעת לאקס. זאת הייתה התשובה שלה לקארין אחרי שזו התחילה להסביר לה כמה קל זה להכיר בחורים בימינו באמצעות אתרי היכרויות ואפליקציות מכ"ם. היא מתגעגעת לבנזונה שאמרה לי שהתגברה עליו כבר כמה וכמה פעמים. זה שראיתי מתקשר אליה איזה פעמיים או שלוש לפני שנה, והיא הבטיחה לי שהיא הולכת לשים לזה סוף. היא מתגעגעת לאותו אחד שסיפרה לי שפגע בה, שאף פעם לא התייחס אליה כמוני.

באחד הויכוחים בינינו השבוע שאלתי אותה אם היא רוצה להיות עם מישהו אחר. אם היא מרגישה שהמערכת יחסים הזאת לא בשבילה. היא אמרה לי שלא. שהיא רוצה להיות איתי. האם היא שיקרה לי ונפתחה בפני קארין? האם זה היה רק רגע של חולשה והיא עדיין לא ויתרה עלינו? העלבון כבר לא אפשר לי להישאר כדי לברר.

כשהעלבון הופך לכעס

כשהיא חזרה הביתה כבר הייתי לקראת סוף האריזות. נשאר לי ממש עוד קצת. היא מיד הבינה מה קורה, אבל לא הבינה למה. לא הרגשתי צורך להתיפייף. הודיתי שהייתי חסר ביטחון וקראתי את השיחה עם קארין. הסברתי שהחלטתי לפתור לה בעיה וללכת בלי שתבקש ממני ולהשאיר לה את כל מה שמשותף לשנינו. היא פרצה בבכי. ביקשה להסביר לי שזו הייתה שיחה שקרתה ממש אחרי אחד הריבים שלנו ושהיא הייתה מאד נסערת. שעברנו תקופה קצת מטלטלת אבל שהיא עדיין אוהבת.

זה היה רגע מצוין להטיח בה את זה שאני בטוח שכשהיא תחזור לאקס הכל יבוא על מקומו בשלום. היא ניסתה לשכנע אותי שהתגעגעה אליו כידיד, כמישהו שפעם תפס חלק גדול בחיים שלה והיום כבר לא שם וחסר לה. לא השתכנעתי. אולי כי זה נכתב בסמוך מידי לחוסר שביעות הרצון שלה ממני ואולי כי הקנאה, הכעס והעלבון הרתיחו לי את הדם עד כדי כך שאיבדתי את חוש השמיעה.

אז רק שתקתי והמשכתי לארוז. כשמאסה בלדבר אל הקיר, קשרה את הכלבה שלנו ברצועה, איחלה לי בהצלחה והלכה. לא אמרנו אפילו שלום. או תודה. גם אצלה העלבון הופך מהר מאד לכעס.

בעודי ניגש לצאת מהדלת ומהמקום שבחודשיים האחרונים קראתי לו בית, הבטתי אחורה כדי לראות מה אני משאיר אחריי. הסלון מלא בתמונות שלנו, המטבח מלא בשטויות שקניתי לה ושם על השולחן בסלון ניצב לו הלפטופ שלה. זה שאני מתחרט שפתחתי.