תהיי יפה ותני לצה"ל לנצח

בישראל 2014 נשים עדיין לא נתפשות כשוות לגברים או כבעלות תפקיד שווה לתפקידם של גברים. אין ספק שקיימת מערכת יחסי כוחות שבה ידם של הגברים היא על העליונה כמעט בכל תחומי החיים. 

היינו רוצות לחשוב ולהאמין שיש התקדמות מסוימת משנים עברו. והנה, המלחמה בעזה וכל הקשור ברצונו של העם לתמוך בצה"ל חשפו במלוא העוצמה את העובדה שלא הרבה השתנה ושאין התקדמות. להיפך, יש נסיגה.

עוד בערוץ הדעות של ynet

פשוט תסתמו / זיו תדהר

שקט, כאן יורים / זיו לנצ'נר

חיילות בעוטף עזה. תפקידן מוצנע (צילום: אבי רוקח)

כי גם אם יש נשים שלוחמות בעצמן, הן שקופות, הן לא באמת שם. הכרה בכך שהן נמצאות שם תנפץ את התפישה בכל הנוגע לתפקידן ה"אמיתי" של נשים במערכה. מבט חטוף ברשתות החברתיות, מבט חטוף בשלטי חוצות המבשרים את תמיכת העם, מבט חטוף באריזות הפינוקים המגיעות לחיילם בעזה, מלמד כי התפישה היא שהתפקיד של הנשים במלחמה זהה לתפקידן של נשים במלחמות ישראל בשנותיה הראשונות, ואולי אז היה תפקידנו טוב יותר.

לפי התפישה הזו, נשים הן העורף התומך והן תומכות דרך שני תפקידים המיוחסים רק להן - התפקיד האימהי, האם הדואגת, האם המבשלת לחיילים ושולחת להם מזון עממי. הדאגה מודגשת בצורה קיצונית כאילו אין גם אבות מודאגים בתמונה. התפקיד השני הוא היותן של נשים תומכות דרך הגוף והמיניות, אם זה בדפי פייסבוק של צילומי נשים יפות שכותבות על כף ידן girls with idf או פרסום איברי גוף נשיים שעליהם כתוב standing with idf. אז ככה אנחנו תומכות דרך המטבח ודרך הגוף והיופי שלנו, אנחנו מספקות ללוחמים את "צורכיהם". הפרסומים מנציחים את התפקידים הללו, מנמיכים אותנו.

כמעט עשרים שנה מאז איפשר צה"ל אפשרויות לשילוב של נשים כטייסות לוחמות, והנה אנחנו עדיין במקום של "הטובות לטייסים". למרות שצה"ל רחוק עדיין מלהיות גוף שוויוני, נשים משרתות בו בתפקידים קרביים וגם בתפקידים מערכתיים והן נמצאות שם עכשיו. וכרגע הן מקבלות אריזות שעליהן נכתב "חייל יקר" ולא חיילת, הן מקבלות אריזות עם תחתוני גברים, סכיני גילוח, אפטרשייב. הן הרי לא אמורות להיות שם. הן אמורות להיות יפות, מיניות ובשלניות. אולי מדי פעם יבליח איזה תצלום של חיילת אבל היא תמיד תהיה יפה מאוד, כי קודם היא יפה ורק אחר כך היא חיילת.

בעת מלחמה, הכול נגלה נחשף, בין היתר גם היעדר השוויון. הבעיה היא שבעת מלחמה מוצאים לכך הצדקה ורובנו מקבלים זאת יותר באמתלה של תמיכה, בשם אחדות העם, בשם הקונצנזוס. ההנצחה הזו נשארת איתנה גם אחרי שמפסיקים לירות.

עו"ד ורדית אבידן, מרכז "תמורה" למניעת אפליה הפועל בבית הספר למשפטים במכללה למנהל

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il