שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: רויטרס
    "נלחמנו כמו אריות על החיים של רמי וליעד"
    בית חולים סורוקה בבאר שבע קרוב למוקדי הלחימה ברצועת עזה ומגיעים אליו חיילים רבים שנפצעו בקרבות. הרופאים מספרים על המאבק להציל את הפצועים, התסכול אחרי שנקבע מותם, ואיך מתמודדים עם הפצועים קשה. "כואב לומר לבחור בן 20 'לא תוכל לחזור להיות לוחם'"

    בזמן שהחיילים מנהלים קרבות קשים ברצועת עזה, מתנהל סביב שולחן הניתוחים בבית חולים סורוקה מאבק ארוך ומתיש להצלת חייהם של אלה שנפצעו במהלך מבצע צוק איתן. למרבה הצער, לא תמיד הרופאים מנצחים: בשבוע האחרון מתו מפציעותיהם סרן ליעד לביא ורב נגד רמי כחלון, שאושפזו בבית החולים אחרי שנפצעו קשה במהלך המבצע. "אין זמן לתפוס את הראש ולחשוב על זה, אתה שקוע בעבודה. כשכל זה ייגמר יהיו רגעים של חשבון נפש", אומר אחד הרופאים.

     

    דיווח על מצב הפצועים בסורוקה, היום    (צילום: עפר מאיר)

    דיווח על מצב הפצועים בסורוקה, היום    (צילום: עפר מאיר)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    המעורבות של רופאי סורוקה במטופלים שלהם גדולה הרבה יותר כאשר מדובר בחיילים שנפצעו בקרב. "הם איתנו כל הזמן", אומר פרופ' אייל שיינר, סגן מנהל בית החולים. "כל חייל זה שם שמלווה אותנו ומשפחה מדהימה שמלווה אותו. כל חייל זה עולם שלם. הצוותים הרפואיים נלחמים פה, לא הולכים הביתה, כי כל אחד מהחיילים זה כמו הילד שלך. כשמשהו קורה אנחנו מתרסקים יחד עם המשפחות. הצוותים טיפלו בליעד וברמי ולא זזו מהם, פשוט נלחמו כמו אריות".

     

    למרות שבקרב על חייהם של רמי וליעד הם הפסידו לצערם, הרופאים משוכנעים כי ינצחו במלחמה. וכדי לנצח יש כאלה שלא רואים את המשפחה שלהם ימים ארוכים ובכל זאת מתנדבים לעוד ועוד משמרות.

     

    פינוי פצועים מרצועת עזה לבית חולים סורוקה, היום (צילום: גיל יוחנן) (צילום: גיל יוחנן)
    פינוי פצועים מרצועת עזה לבית חולים סורוקה, היום(צילום: גיל יוחנן)
     

     

    את המעורבות הגבוהה של הצוות הרפואי ניתן לראות גם ביחסים בינו לבין משפחות החיילים. "יש קשר אישי מאוד עם הרופאים", מספר שמעון בן ישי, אביו של אוהד שמאושפז במחלקה לטיפול נמרץ בסורוקה. שמעון הוא ספורטאי, שאף משתתף בתחרויות איש הברזל. "אחד הרופאים שמטפל באוהד הציע לי לרוץ ולרכב על אופניים יחד איתו. לצערי, לא יצא לנו עדיין לעשות זאת. השבוע שחיתי עם סגן מנהל בית החולים (פרופ' שינר) בבריכה ביישוב שבו הוא מתגורר. דיברנו על המצב ואחר כך הוא החזיר אותי למחלקה אחרי שאיוורר אותי טיפה. הוא רצה לדעת איך אני מרגיש ומה אני חושב על הטיפול. הוא מצא את הזמן לקחת אבא של חייל פצוע ולשחות איתו, ואמר לי שהוא עושה את זה בשבילו ולא בשבילי. זה נראה לי ייחודי לבית החולים הזה בדרום".

     

    פרופסור עטר. "אתה רואה את הבחורים הצעירים האלה וחושב על הילדים שלך" (צילום: חיים הורנשטיין, ידיעות אחרונות) (צילום: חיים הורנשטיין, ידיעות אחרונות)
    פרופסור עטר. "אתה רואה את הבחורים הצעירים האלה וחושב על הילדים שלך"(צילום: חיים הורנשטיין, ידיעות אחרונות)

    ד"ר פרנקל. "מעורבים כאן הרבה רגשות"  (צילום: הרצל יוסף) (צילום: הרצל יוסף)
    ד"ר פרנקל. "מעורבים כאן הרבה רגשות" (צילום: הרצל יוסף)
     

    פזית ניסים, אמו של חייל שנפצע באורח קשה: "יש פה אנושיות מדהימה". מצבו של בנה התייצב וכעת מוגדר קל, אך היא לא תשכח את פרופ' שינר שביקר את בנה כשהוא מחזיק בידיו בקבוק של קוקה קולה. "זה הדבר הראשון שביקש", הסביר שינר. "הוא אמר שיבש לו בשפתיים והוא רוצה קולה".

     

    "אין ספק שמעורבים כאן הרבה רגשות", אומר ד"ר עמית פרנקל, רופא בכיר ביחידה לטיפול נמרץ כללי. "במקרים רבים העדכון הראשוני, הבשורה על הפציעה, נעשים אצלנו ביחידה לאחר שהמשפחה הגיעה מרחוק. אנחנו יושבים עם המשפחות, מכילים את רגשותיהן, את השאלות שהן לא תמיד רפואיות אלא 'מה יהיה'? לעמוד ולטפל בפצועים כשבחוץ מייבבות סירנות ואזעקות זו תחושה שונה מאשר לטפל באנשים בשגרה. העובדה שאנחנו בית חולים שנמצא בחזית הלחימה משנה את התחושות של כולנו.

     

    "האדרנלין גובר על העייפות"

    "כל אחד גם נושא את המטען האישי שלו. יש אנשי צוות שבני משפחותיהם גויסו למילואים, בין אם מדובר בבעל או בילד", הוסיף ד"ר פרנקל. "זה תורם מאוד לתחושת האחדות והשליחות. כשהחיילים נלחמים בחזית וכולנו יודעים שהם מוכנים למסור את נפשם ולעשות את המקסימום להגן על הבית, מה שאנו יכולים לעשות - ועושים - זה להיאבק באותה נחישות
    על חיי הפצועים. את אלה שנפטרו ליווינו עד הרגע האחרון ואנחנו לוקחים את חוסר ההצלחה הביתה. אנחנו יודעים שאי אפשר להציל את כולם ולעיתים עומדים מול הבלתי אפשרי להצלה, אך תמיד עושים את המקסימום. לכן אנחנו כאן".

     

    "אנחנו צמודים לחדשות ומעורבים רגשית", אומר מנהל המערך האורתופדי פרופ' דן עטר. "אנחנו מקבלים התרעות מחדר המיון על פצועים שמגיעים, יורדים למטה ומקבלים אותם. אתה רואה את הבחורים הצעירים האלה וחושב על הילדים שלך ושל החברים שלך. אנחנו עובדים יום ולילה איתם, רואים אותם במחלקה בוקר, צהרים וערב. כולם שואלים מתי הם יחזרו לשדה הקרב. לפעמים אתה אומר לפצוע שהוא לא יוכל להיות יותר חייל. כואב לומר לבחור בן 20 'לא תוכל לחזור להיות לוחם'".

     

    על הרגעים הקשים אחרי טיפול שלא צלח או מותו של חייל, אומר פרופסור עטר: "אין לנו זמן לתפוס את הראש ולחשוב על זה, אתה שקוע בעבודה, האדרנלין גובר על העייפות ואנחנו רצים כל הזמן. כשכל זה ייגמר יהיו רגעים של חשבון נפש".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: הרצל יוסף
    פרופסור שיינר, סגן מנהל בית החולים
    צילום: הרצל יוסף
    מומלצים