"מוותרת על רומנטיקה. בכל זאת, תל-אביבית"
אני מודע לזה שהרומנטיקה התל אביבית החליפה פרחים בצ'ייסרים, צימר רומנטי בחדרון שירותים מרווח וכרכרות בתל-אופן, אבל זה עדיין לא אומר שתל אביביות לא רוצות להתאהב
היא עזבה את ידי וצעדה בזריזות אל התיק שלה. "אני צריכה ללכת", סיננה. כך נותרתי עומד בגפי במרכז דק העץ המקסים, על גג אחד ממלונות הבוטיק היפים בתל אביב. רק כמה רגעים לפני כן, עוד היינו שם לבד, רק שנינו. היחידים שאירחו לנו חברה היו הבניינים המרשימים המחברים את קו הרקיע התל אביבי. ללא ספק, נוף אידיאלי לדייט ראשון עם אדריכלית. בכלל, היה זה ליל קיץ מושלם בעל בריזה קרירה ומלטפת, תאורה עמומה מפסגות הבניינים סביב, בירה צוננת ושתי נפשות שצנחו על אותו גג לדייט ראשון במטרה להתאהב. או לפחות, כך חשבתי.
עוד בנושא:
צפו: למה אי אפשר להתאהב בתל אביב?
עכשיו בטינדר: ישראלים ופלסטינים רבים
בהתחלה היה נדמה שאני כועס על זה שהיא הרסה את הרגע. אותו רגע מיוחד בו היינו רק שנינו, שלובים זה בזו אחרי שהשיחה הקולחת נדמה. רגעים בודדים אחרי ששרירי הלחיים התעייפו מלצחוק וטיפת הבירה האחרונה זלגה מן הבקבוק לשפתותינו. רגע השיא. הרגע שבשבילו אני בכלל יוצא דייטים, הרגע בו נוצר החיבור, נגמרת הבנאליות ומתבצעת היציאה מהתבנית. שם אנחנו יוצרים בידינו העדינות מציאות חדשה.
"נראה לי שאני פחות מתחברת לרומנטיקה. בכל זאת, תל אביבית כבר תקופה...", היא ניסתה לתרץ בזמן שלוויתי אותה בחזרה אל הרכב. לא קניתי. אני אומנם מודע לזה שהרומנטיקה התל אביבית החליפה פרחים בצ'ייסרים, צימר רומנטי בחדרון שירותים מרווח וכרכרות עם עגלון בתל-אופן, אבל זה עדיין לא אומר שתל אביביות לא רוצות להתאהב ולא מעריכות רגע רומנטי. לרומנטיקה אין אויבים, רק לקוחות לא מרוצים שנכוו בעבר, חשבתי.
בשבילי, בלי אהבה בבקשה
יותר מאוחר הבנתי שאני לא באמת כועס על זה שהיא הרסה את הרגע המיוחד הזה. זה היה רק הסימפטום לבעיה ולא המחלה עצמה. הצרה האמיתית אליה כיוונתי מחדש את התסכול, הייתה התובנה שהיא לא באה לפגוש אותי במטרה להתאהב. היא הרשתה לעצמה להכיר, אולי גם לפלרטט, אבל לא להתאהב. והרי כולנו רוצים אהבה. כולנו רוצים להיסחף אל תוך רומן שהופך את קו הרקיע התל אביבי לנקודת זינוק. אז למה לבוא לדייט ראשון ולא לנסות להתאהב?
יותר מידי דייטים ראשונים מוקדשים למסע בין נקודות צ'ק ליסט. מבדיקת אהבתו לכלבים ועד הרצון להקים בית בישראל ולא בחו"ל. אם אנחנו באים לדייט במטרה "להכיר", "לפגוש", "לראות אם כדאי להיפגש שוב" ולא כדי "לרצות להתאהב", אנחנו נוקטים בגישה שמראש מכוונת אותנו על עבר הבנאליות והשבלונות שהן אימתנו. הרחק מהסיכוי ליצירת רגש אותנטי וכניסה למתחם האינטימי. כי כשטוחנים ללא הרף את המפרט הטכני וההיסטוריה של הנכס ממולנו, שטף המידע והסטריאוטיפים רק ילכו ויתגברו, ולבסוף ואילו רק בגלל שאנחנו כל כך עקשנים, נמצא גם את חוסר ההתאמה שחיפשנו.
וכי מה שווה כל צבירת הנתונים העיקשת כמו גם תהליכי ההתקרבות המדודים, אם אי אפשר לרקוד סלואו על גג תל אביבי ביחד? למה כל ההשקעה בהתכתבויות, שיחות ושאר פלאי הדייטינג של זמננו, אם מתבצעת בריחה בדיוק כשמגיע רגע שכל כולו חוויה אותנטית על השביל המוביל לאהבה? נכון, כשאנחנו מגיעים לדייט אנחנו לא מגיעים רק עם הרצון להתאהב.
רובנו סוחבים גם את הצלקות מכל אותן פעמים שהנחנו את ליבנו בידו של זר שהפך קרוב וזה נהג בו בפזיזות וחוסר אכפתיות או לקח אותו כמובן מאליו. אנו נושאים גם את הצלקת על בת הזוג האחרונה שלא הפסיקה לדבר בטלפון, את האוכל הגרוע של אימו של בן הזוג הקודם ואת הזיכרון אודות חשיבותו של פרטנר שיודע לעבוד נכון עם כסא אסלה. אף אחד לא רוצה לחזור לשם, אך האם בריחה מרגע רומנטי של קרבה והתבוססות בצ'ק ליסט היא הדרך ליצור מציאות חדשה? האם לא ניתן היה להשאיר את כל המטען החורג הזה בקומת הלובי?
כשהבוקר שלאחר מכן הפציע, חיכה לי סמס המבשר שהיה לה כיף והיא מתנצלת על מה שקרה, ושזה "קורה לה לפעמים". אני מניח שהיא נלחצה, שאולי הרגישה שזה טו מאץ' לפעם הראשונה או שפחדה שהבירה מתחילה להאפיל על שיקול דעתה. הרגשתי נבוך כשנותרתי בגפי על הגג, אך עד לאותה נקודה, המראה העדין של החיוך שלה וקול הצחוק המתגלגל שלה, עדיין נראו לי כמשהו שהייתי רוצה לחקור.
במשך כל אותו הערב ישבה לידי אישה יפיפייה, נעימה ואינטליגנטית שאני עדיין רוצה להכיר ולהבין מה גרם לה לברוח, מה הרתיע אותה, איזה כפתור נלחץ שם. לא בטוח שקו הרקיע התל אביבי יכין עבורנו את התפאורה המקסימה שחיכתה לנו על הגג באותו לילה פעם נוספת, אבל ככל שאנחנו הם אלה שיוצרים את המציאות, הכל אפשרי. רק מכל הרשימות והצ'ק ליסטים צריך עוד לוודא דבר אחד, שאנחנו באמת רוצים להתאהב.
כל הכתבות שלנו נמצאות גם בפייסבוק. תעשו לייק?
לפנייה לכתב/ת 
