אני, היא ומבחן המים העמוקים
היא הסבירה שכבר מספיק זמן שיחקנו ברדודים. שלפעמים, כשנכנסים לאט, יש יותר סיכוי להיבהל ולברוח החוצה. שאם באמת רוצים להגיע לעמוקים, צריך פשוט לקפוץ לשם בלי לבדוק את הטמפרטורה, בלי לחשוב כמה מהר יהיה אפשר לצאת אחר כך, אפילו בלי לדעת לשחות, פשוט לקפוץ
"אתה מפחד מהמים?", שאלה בעודה נועצת בי מבט חד מבעד לשיער הבלונדיני שנח על מצחה באלכסון. "מה פתאום. המים מפחדים ממני", עניתי בביטחון מזויף. "פשוט לוקח לי קצת זמן להתרגל לעמוקים". ניסיתי למשוך שוב לאזור הרדוד, איפה שבילינו עד עכשיו. רציתי משם לנוע לכיוון העומק בצעדי צב. שנרגיש שהטמפרטורה נכונה, שנסתכל אחד על השני כל הדרך.
אבל היא לא ויתרה. היא הסבירה שכבר מספיק זמן שיחקנו ברדודים. שלפעמים, כשנכנסים לאט, יש יותר סיכוי להיבהל ולברוח החוצה. שאם באמת רוצים להגיע לעמוקים, צריך פשוט לקפוץ לשם בלי לבדוק את הטמפרטורה, בלי לחשוב כמה מהר יהיה אפשר לצאת אחר כך, אפילו בלי לדעת לשחות, פשוט לקפוץ.
פשוט לצלול פנימה
נעמדנו על שפת הבריכה והיא לחשה לי "קפוץ". הבטתי בה ובמים העמוקים בהם טבעתי מספר פעמים בעבר. "לא רוצה לקפוץ", אמרתי. "קשה לי עם זה כרגע. אולי בהמשך". "אם לא נקפוץ לעמוקים, אז גם ברדודים לא נשחק יותר, כבר מיצינו שם", אמרה בתוקף, תוך שהיא מחזיקה את ידי ומסתכלת אליי במבט חם ומבין שבוחן את תוך תוכי. "היה לנו מדהים ברדודים, אבל הגיע הזמן לקפוץ לעומק. אני יודעת שאתה רוצה אבל עוצר את עצמך, אז קפוץ איתי, יהיה בסדר". היא עזבה את ידי והישירה מבט אל המים כמי שעומדת לקפוץ בעצמה. פתאום לא ידעתי ממה לפחד יותר - מלקפוץ איתה ביחד, או להישאר על שפת הברכה בגפי.
הסתכלתי עליה מסתכלת על המים והבנתי כמה היא צודקת. איך פעם הייתי קופץ אל המים האלה מבלי לחשוב פעמיים ומה שיהיה יהיה. פתאום כעסתי על עצמי שאני רוצה לקפוץ ולא קופץ. כעסתי על זה שפעם הייתי קופץ בלי בעיה וכעת הפכתי פחדן. חייכתי אליה והיא השיבה לי חיוך רך. כופפתי ברכיים, עצמתי עיניים ותוך צעקת "ווהוו" גדולה התזתי לכל עבר בעודי צולל אל תוך המעמקים מהם כה חששתי.
תחושת המים על כל הגוף הרגישה מדהים. לקחתי את הזמן כשצללתי פנימה, נתתי להם ללטף אותי ולעודד את היעדר הגרביטציה שכל כך התגעגעתי אליה. נתתי לתחושת הריחוף הזאת להזכיר לי כמה זה כיף לחיות, להרגיש ולקחת סיכונים. אט אט עליתי למעלה והוצאתי את ראשי אל מחוץ למים. לכל הכיוונים הבטתי ולא ראיתי אותה. לא הבנתי איפה היא. הייתי בטוח שהיא קפצה איתי. חבטתי ברגליי בחוזקה כדי להתרומם מעט, וראיתי אותה יושבת לצד הבריכה ומתבוננת עליי. היא לא קפצה.
"איך זה שלא קפצת?!", שאלתי בכעס בעודי מכה ברגליי כדי לשמור את ראשי מעל קו המים. "כבר אין לי חשק", אמרה בשקט. "עד ששכנעתי אותך לקפוץ, כבר שכחתי למה בכלל ניסיתי". ואני שם, בעמוקים, חובט ברגליי בעוצמה כדי לצוף ומתחיל להתעייף. "אולי תיכנסי בכל זאת", הצעתי. "הרי בעצמך אמרת שרק ככה מתקדמים". "כן", אמרה. "אמרתי".
זה לא יכול להיות, חשבתי לעצמי. זה רק עוד מבחן. אם עכשיו היא זאת שמפחדת, זה תורי לשכנע אותה, להיות חזק בשביל שנינו. בכוחות אחרונים המשכתי לחבוט ברגליי בחוזקה וקראתי לה. ניסיתי להזכיר לה כמה כיף היה לנו מחוץ למים ואיך בפנים זה רק יהיה יותר טוב, אבל לאט לאט התעצבנתי והתחלתי להאשים אותה, שהמצב הדפוק הזה נוצר בגללה! שעכשיו אני כבר כאן והיא חייבת להיכנס.
לא שמתי לב, שמתישהו היא כבר לא היתה שם, גם לא על שפת הבריכה. פשוט כמה והלכה. כנראה שהייתי צריך לצאת מיד מהמים, לשחק איתה עוד קצת בחוץ. אולי הייתי צריך לחזור איתה במהירות לאזור הרדוד, כאילו לא קרה כלום. מה שבטוח, לא הייתי צריך להישאר בעמוקים ולקרוא לה לבוא. הבעיה בעמוקים היא שאחרי שנכנסת, כבר קשה לצאת.
קל להתבלל שם. תחושת הריחוף עלולה לבלבל, לגרום לך לחשוב שאתה משהו שאתה לא. שעדיף להישאר בפנים. שקר שם בחוץ. חבל שהבנתי את כל זה מאוחר מידי. משיתי את עצמי מהמים רטוב, קפוא, באפיסת כוחות ומבלי שהיה איש בסביבה שיושיט לי מגבת. לא הייתי צריך לקפוץ ראשון.
כל הכתבות שלנו נמצאות גם בפייסבוק. תעשו לייק?
לפנייה לכתב/ת 
