כשזה נוגע לביקורים מהארץ, העמדה הישראלית המקומית מתחלקת, למיטב הבנתי, לשתי אסכולות: אסכולת ה״אתם חייבים להתארח אצלנו! חבל על הכסף! יש לנו ספה בסלון עם השם שלכם עליה!״ ואסכולת ה״אחלה שאתם באים, אז אחרי שתתמקמו במלון תרימו טלפון ונצא לדרינק״. 

אני שייכת, לדאבוני, לקבוצה הראשונה. יש להניח שבמרוצת השנים ושחיקת הספה בסלון גם אני אנדוד לעבר הקבוצה השקולה יותר, זו המאפשרת לקיים שגרה נורמלית וחיי אישות בריאים. בינתיים אני עדיין רעבה לכל טעימה מהבית, כל תחושה של מוכר ואהוב, כל מה שמאפשר לי להתרפק על השגרה שהותרתי מאחור. 

ולא שאני חלילה מתלוננת על החיים כאן בתפוח הגדול! חברה שלי תיארה את זה בצורה הטובה ביותר: את מבלה שנה שלמה בלהתגעגע לישראל, ואז שבועיים ביקור בארץ ואת נשבעת שלא תחזרי לשם לעולם. אז עד שהשבועיים האלו יגיעו, ואיתם המציאות שגרמה לי לעזוב מלכתחילה, אני שמחה על כל אורח שמגיע. 

(צילום: ThinkStock)

למעשה, ״שמחה״ אפילו לא מתחיל לתאר את פעילותו הענפה של ״מוטל אלבוטיאנו״ בחצי השנה האחרונה: 6 חודשים, 13 אורחים, מה שאומר 3 חודשים במצטבר שהדירה שלנו איכלסה דיירים נוספים מלבדנו. על כל יום שבו היינו לבד בדירה היה יום שבו היה איתנו אורח. וואו, עכשיו כשאני שמה את זה במספרים זה באמת נשמע המון...

והיו לנו אורחים מכל הסוגים: חברים קרובים יותר ופחות, בודדים וזוגות, הורים, אחים, דודים. טווח הגילאים נע בין 19 ועד למעלה מ-60.

לפעמים היו חיכוכים, לפעמים היו עצבים. היו פעמים שספרתי לאחור את הימים עד לעזיבת האורחים בחרדה והיו פעמים שבאושר. היו אורחים שנוכחותם הורגשה וכאלו שלא. היו אלו שטיילנו איתם המון ואלו שהיו כל כך עסוקים ברחבי העיר, שאילולא המצעים הסתורים בסלון לא היינו בטוחים שהם באמת בילו את הלילה אצלנו.

אבל כולם ללא יוצא מן הכלל הביאו איתם אושר גדול, תחושה של בית, ואולי יותר מכל – הותירו אחריהם ריק, ואקום, חור קטן בלב שנוצר כבר בלילה האחרון לשהותם והלך והתרחב ככל שהגיעה השעה להזמין להם מונית. תחושה קשה של בדידות מוחלטת, של שקט מעיק, חזקה ומורגשת כמעט כמו הרצון לרדוף אחרי המונית ולבקש שתיקח גם אותנו הביתה, לישראל. 

הרגשה של מועקה. ממש כאב פיזי של הלב, של ההוויה. וקנאה! קנאה ממשית באורחים שבעוד יממה כבר ידרכו על האדמה המוכרת, החמה, הסוערת שממנה התאמצנו כל כך לברוח.

״ככה זה בהתחלה״, אמרה לי ישראלית שגרה כאן כבר מספר שנים. ״לוקח זמן להתרגל לזה שניו-יורק זה הבית ואנחנו לא תיירים כאן״.

אז אנחנו מחכים שזה יקרה לנו – השינוי הזה. שנתאקלם, שנתמזג בנוף, שכשישאלו מאיפה אנחנו נענה ״ניו-יורק״ ולא ״ישראל״. מחכים שתחושת הזרות תחלוף לה, שנפסיק לתרגם דולרים לשקלים בראש ושנדע מה זה אומר שמחר יהיו 94 מעלות. מחכים שיהיו לנו חברים אמריקאים, באר קבוע, מבטא. מחכים לחלום באנגלית.

ובינתיים, בשורות משמחות! מוטל אלבוטיאנו עבר למיקום חדש ושווה יותר וכיום שוררת בו אווירה אורבנית ידידותית ובוהמית. במוטל חדר אחד והוא מאובזר בספה נפתחת, כבלים ואינטרנט. השירותים והמטבח משותפים ואת החלל חולקים עם כלב ידידותי ומארחים שלא רוצים שתעזבו. ההרשמה לחצי השני של קיץ 2014 בעיצומה!