בין חמאס לדאעש: כך יש להילחם בטרור
קללת המלחמה הא-סימטרית: חמאס שואב כוחות ממצוקת האוכלוסייה הנואשת, ממש כמו הג'יהאדיסטים בעיראק ובסוריה. צריך להמשיך להילחם בו, אך רק שילוב בין כוח לשיקום יוביל להכרעתו
לארגוני הטרור יש הרגל מרגיז - גם אחרי שחטפו, הם מכריזים על ניצחון ומתנהגים במשא ומתן לסיום הלחימה כמי שמכתיב את התנאים ועושה חסד לצד השני שהוא מסכים על הפסקת אש. התופעה הזאת מקורה בעובדה שארגון גרילה וטרור לא-מדינתי לא צריך להביס את צבא המדינה הלוחם בו לחימה א-סימטרית. מספיק שטרוריסטים ייעלמו וייטמעו באוכלוסייה אחרי שספגו מכות קשות ויופיעו מחדש כשהשעה תהיה נוחה להם.
כך זה קורה בכל העולם במלחמות הא-סימטריות שמאפיינות את המאה ה-21. כך היה לאמריקנים בעיראק ובאפגניסטן, כך היה לנו בלבנון ובעשרות מקרים נוספים. לכן, לא צריך להתרגש מטקטיקת המשא ומתן המעצבנת של חמאס. אסור שהעצבים יפריעו לנו לראות את העובדות, גם אם הן לא נעימות.
עובדה אחת: חמאס התכונן היטב, בכישרון וביצירתיות לסבב הנוכחי. הוא ניצל את כל היתרונות שמעניקים לו הכרת שטח הרצועה ונותני החסות האיראנים והקטארים שלו. (האיראנים הפסיקו לפני כמה שנים, אבל עד אז כל מה שיש לחמאס כולל הידע לייצור רקטות ומטענים בא מאיראן ומצפון קוריאה). חמאס יזם את הסבב הנוכחי לא רק מפני שהיה במצוקה מדינית וכלכלית, אלא גם מפני שהיה מוכן כהלכה.
עובדה שנייה: חלקים ניכרים בשדרת הפיקוד של חמאס ובכוחות המיוחדים שלו הפגינו מוטיבציה וחתירה למגע ראויים לציון. לא רק שהייתה להם מוטיבציה, הייתה להם גם משימה ברורה: להגיח ממנהרות הלחימה או התקיפה, לחטוף חייל ישראלי ולהיעלם במהירות. הם ניסו לבצע משימה זו בנחישות ראויה לציון, אך לאושרנו הם לא צלחו בכך. לא לחטיפת גופות הם התכוונו.
שתי עובדות אלה מעידות על כך שהאויב שאנו עומדים מולו השתנה. בצער צריך להודות שחמאס הפגין כושר לחימה ורוח לחימה ויכולת היעלמות שעולים בכמה מונים על אלו של אנשי חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה. אבל במקום להכיר בעובדות לא נעימות אלה אנחנו ממשיכים את מלחמות העבר, בכך שאנחנו מאשימים את צה"ל ומותחים עליו ביקורת. ברור שהיו שגיאות ומחדלים בפעילות צה"ל, אבל אלה היו חריגים, ובדרך כלל הצבא עשה את שלו והפגין מקצועיות ודבקות במשימה, שלא ראינו שכמותם לא במלחמת לבנון השנייה וגם לא ב"עופרת יצוקה". האמת היא שחמאס חטף מכה אנושה והוא יתקשה להתאושש ממנה. לא צריך להתרשם מהדאווינים של מנהיגיו כעת.
הנטייה להפנות את האצבע המאשימה לעצמנו מפריעה לנו להבין דבר נוסף: התנאים הקשים בעזה, מצוקתה הכלכלית של האוכלוסייה שחיה מתרומות והעובדה שהיא למעשה נתונה במחנה הסגר ענק, הן הסיבות לכך שחמאס יכול היה לגייס חופרי מנהרות ולוחמים לזרוע הצבאית שלו.
חמאס הצליח להפנות את זעם הציבור לעבר ישראל, אף שישראל לא אשמה במצבו. הסגר על הרצועה, שממנו סובלת האוכלוסייה, נועד למנוע התעצמות צבאית של חמאס שמשמשת אותו להרוג באזרחים ישראלים. ישראל רק מתגוננת, אבל חמאס הצליח להפוך אותה לאשמה ולהפוך את הציבור הפלסטיני העזתי למקור כוחו.
מה שמשותף לחמאס ולארגון "המדינה האיסלאמית" בסוריה ובעיראק, הוא ששני הארגונים לא יכלו להצליח בשדה הקרב ולגייס לוחמים אם לא היה להם בסיס תמיכה איתן באוכלוסייה המקומית. במקרה של דאעש, אלה השבטים הסונים של מערב עיראק, שהשלטון השיעי של אל-מאליכי בבגדד התעמר בהם. במקרה של חמאס, זו האוכלוסייה העזתית הנואשת שנותנת להם תמיכה.
המסקנה ברורה: שיפור מצב האוכלוסייה המקומית הוא תנאי הכרחי, אך לא מספיק, להכרעת הגרילה והטרור. בהקשר זה צריך לציין כי מאז החל "המרד הערבי" ב-2011 יש לרחוב הערבי כוח והשפעה על השליטים שלא היו לו קודם. לכן, תנאי הכרחי ללחימה בדאעש הוא ממשלה בבגדד שתיתן לסונים חלק הוגן בשלטון וברווחה. בעזה נחוץ שיפור דרמטי במצבה הכלכלי וביכולת התנועה של האוכלוסייה.
זה תנאי הכרחי, אך לא מספיק. צריך להילחם בחמאס ולהחליש אותו בצורה משמעותית. למוטט אותו כליל אי-אפשר, גם אם נהרוג את כל מנהיגיו אחד לאחד. כשם שחמאס התאושש אחרי שאחמד יאסין ועבד אל עזיז ראנטיסי חוסלו ב-2004 וכשם שהג'יאהדיסטים התאוששו לאחר שאבו מוסעב א-זרקאווי חוסל בעיראק ב-2006, כך יתאוששו ארגונים אלה פעם נוספת.
גם אם נכבוש את עזה כולה ונבצע בה מעצרים וחקירות שב"כ כל לילה במשך שנים, אחרי שנצא, אם לא יבוא שלטון יעיל אחר במקומנו, המצב ישוב לקדמותו. זו קללת המלחמה הא-סימטרית, שבה הטרוריסטים אנשי הגרילה זוכים לתמיכת האוכלוסייה הלא-לוחמת ולכן יכולים לפעול מתוכה ובתוכה ללא הפרעה. צריך לגרום לניגוד אינטרסים בין הזרוע הצבאית של חמאס לבין האוכלוסייה העזתית הנתונה לשליטת הארגון.
בנוסף לכך, צריך למנוע התעצמות צבאית ובניית כוח צבאי של חמאס. התנאים לכך כיום טובים מאי פעם בעבר. ההישג הגדול ביותר של "צוק איתן" עד כה הוא שיתוף הפעולה האסטרטגי עם מצרים. שותפות זו מאפשרת לנו היום לסגור כמעט הרמטית את הגבולות סביב הרצועה ולמנוע הברחות נשק כבד וחומרי לחימה.
הכנסת כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית לתמונה אף תעצים עובדה זו. אבל חייבים גם לדאוג שהמלט והברזל והצינורות וחומרי הדישון שיוכנסו לרצועה לא ישמשו חומרי גלם לדיפון מנהרות וייצור רקטות. את זה אפשר להשיג באמצעות פיקוח בינלאומי, רצוי אירופי, על כל אחד ממיזמי השיקום שייעשו ברצועה.
אם כל זה יצליח, אפשר אולי בשלב הבא בתמורה לפירוז הרצועה מנשק כבד שישראל תאשר בניית נמל ימי ושדה תעופה. אבל זה צריך לקרות במסגרת הסדר מדיני ובחסות מדינות ערב, ובכל מקרה זה יימשך שנים, שבהן תהיה לחמאס מוטיבציה לשמור על הרגיעה.
לכך צריך לחתור במשא ומתן המדיני המתנהל כעת בקהיר. לא צריך להתרשם מהפגנות הכוח הפתטיות של חמאס. פרגמטיזם קר רוח אינו בושה. מדינת ישראל קמה ונהייתה בזכותו. לעומת זאת, בכיינות ורצון להשפיל את הצד השני לא רק שלא יקדמו רגיעה ארוכת טווח, הם יקצרו אותה.
למי שנחוצה דוגמה: השפלת גרמניה בהסכמי הכניעה בסוף מלחמת העולם הראשונה הולידה את מלחמת העולם השנייה, שאותה יזמה גרמניה בהנהגת היטלר כדי לנקום את השפלתה. לעומת זאת, אחרי מלחמת העולם השנייה, יזמו בעלות הברית ובראשן ארצות הברית את שיקום גרמניה באמצעות תוכנית מרשל. התוצאות הרי ידועות לכולנו.
בעזה יכול לקרות אותו דבר. אם ננהג בקור רוח ובשכל ואם הקהילה הבינלאומית במקום לחפש אשמים תבטיח שהפלסטינים תושבי הרצועה יוכלו לחיות בכבוד ושחמאס לא יחזיק בנשק כבד. אפשר לגרום לזה לקרות, כמו שפירקו את הנשק הכימי בסוריה.
לפנייה לכתב/ת 
