כשהגעתי לניו-יורק לפני יותר משנה, החלטתי כבר בשבוע הראשון שדווקא משום אני בעיר לתקופה תחומה בזמן, אני מתכוונת לחוות כמה שיותר מארצות הברית בכלל ומהאמריקאים בפרט. ישראל? הגעתי למסקנה שזה הזמן להתנתקות קצרה מהביצה הטובענית לטובת הירוק של הסנטרל פארק וההתעסקות בדברים הפשוטים והבסיסיים כמו מזג האוויר ומשקל ההמבורגר. כמה שיותר פשוט, ככה יותר טוב, הרי אני חוזרת לארץ בשלב זה או אחר, אז מה בוער?

ואז הגיעו שלושת החודשים הראשונים בעיר וההכרה שאי אפשר להוציא את ישראל ממני ולא אותי מישראל (למעט לתקופה קצרה, כאמור). לא יודעת על מה זה יושב: החום האנושי, העובדה שמחוץ לישראל אנחנו יותר נחמדים אחד לשני, הצורך לדבר עברית מידי פעם, או בכלל זה שאני עובדת עבור חברה ישראלית. אבל אחרי שנחתה ההכרה עברתי למעשים ואחרי חודשים ספורים בלבד מצאתי את עצמי מתנדבת במועצה מקומית ניו-יורק.

צילום: אילנית סולומונוביץ חבוט

ואז הגיע "צוק איתן" שבו, אני מודה, חטאתי לחלוטין ליעד ההתנתקות המקורי שלי והפכתי להיות צרכנית נאמנה במיוחד של אתרי האינטרנט וקו הטלפון הישראלים. כמו רבים אחרים, צלצלתי לכל אחד מבני המשפחה בנפרד בכל פעם שנשמעה אזעקה באזור, קראתי כל פיסת פרשנות בנושא וכמובן הייתי מרותקת למהדורות החדשות הישראליות המקוטעות און ליין.

החיבור של כל אלו הוא שהביא אותי השבוע, ביום שלישי, לקחת חלק בערב ההנצחה שארגנה מועצה מקומית ניו-יורק לזכר החיילים והאזרחים שנפלו במבצע "צוק איתן" תחת השם "פנים ושמות". ערב ההנצחה היווה את נקודת השיא בפרויקט המתגלגל, "איך אנחנו יכולים לסייע", שמארגנת המועצה בשבועות האחרונים במקביל למבצעים הצבאיים בישראל.

צילום: אילנית סולומונוביץ חבוט

באירוע שהתקיים בג'יי.סי.סי מנהטן נכחו כ-240 איש. הקהל הציג הרכב מרשים של נציגות מלמעלה מ-50 אירגונים בעלי הקשר ישראלי מניו-יורק וסביבתה שבאו לחלוק כבוד ל-67 הישראלים שנפלו. כשישבתי בקהל הרגשתי, שהשילוב הזה בין יהודים אמריקאים לבין ישראלים שחיים זמן כזה או אחר בארצות הברית, על מגוון הגילאים הרחב שהגיע (כולל קבוצה גדולה יחסית של בני נוער), מייצר תחושה עוצמתית של שייכות והשתייכות, של קהילה.

את האירוע הנחו ארן היימן, יו"ר מועצה מקומית ניו-יורק, וג'יימי אלון, פעילה וחברת קבינט, ולקחו בו חלק עשרות נציגי האירגונים, כאשר כל נציג ספד לנופל אחר. לצד אינפורמציה כמו שם, דרגה, גיל, ומקום מגורים נאמרו גם כמה מילים על האדם עצמו, באילו נסיבות הוא נהרג ומה אמרו עליו הוריו או חבריו. כל אחד והסיפור המיוחד שלו. רבים מהנוכחים בקהל הזילו דמעה בשלב זה או אחר של הערב.

צילום: אילנית סולומונוביץ חבוט

בתור קצינת תנאי שירות לשעבר בצה"ל, נגעו לליבי הסיפורים של שני החיילים הבודדים סמ"ר שון כרמלי (21), וסמל מקס שטיינברג (25), שלהלוויותיהם הגיעו עשרות אלפי אזרחים בעקבות קריאת חבריהם לא להשאיר את המשפחות לבד. העוצמה שלנו כעם השתקפה באותה התייצבות מאסיבית להלוויות. לצד הסיקור הבינלאומי על האלימות בעזה, הערבות ההדדית שלנו צוינה אף היא, והתרגשתי לראות אותה כאן ברשתות האמריקאיות.

וכן, היו גם התמונות ברקע. כולם יפים, כולם צעירים וכולם מחייכים, או לפחות העיניים מחייכות ומדברות אליך. התמונות שהוצגו בזו אחר זו ובגודל מלא על גבי המסך הגדול לצד הנואמים רק המחישו את הדברים ויחד עם הסיפורים גרמו לי להרגיש שאני מכירה מקרוב את האדם שנפל. זכורות לי במיוחד העיניים הגדולות והבהירות של סמל אורן שאול (19) ז"ל מפוריה, שמקום קבורתו אינו נודע.

בין ההספדים שולבו שירי זיכרון ישראלים, בניהולה המוזיקלי של זמירה חן.

מחוץ לאולם התקיימה בינתיים הפגנה שקטה יחסית של כמה עשרות אנשים שנשאו שלטים נגד האלימות כנגד תושבי עזה. גם שם הקריאו שמות של הרוגים, שמות האזרחים הפלשתינים שנהרגו בעזה. כל שנותר לי הוא לאחל לנו שזה יהיה ערב "הפנים והשמות" האחרון שנקיים והפגנת המחאה האחרונה שתתארגן מנגד.

קרן ספיר הינה מנהלת שווק ארה"ב של חברת קוסמטיקה ישראלית גדולה ופעילה במועצה מקומית ניו-יורק.