בנחישות וברגישות: להפוך את הפרידה בגן לקלה יותר

מי מאתנו לא ביצע מעברים בחייו? מעבר דירה, מעבר לתפקיד חדש, מעבר של עשור בחיים. ואולם בעוד שמבוגרים חווים מדי פעם מעברים בחיים, הרי ילדים קטנים חווים מעברים כל הזמן, שכן הם בתנועה מתמדת של התפתחות ושינוי: משכיבה לזחילה, מזחילה לישיבה, מישיבה לעמידה, מהנקה לאכילה מוצקה, מלהיות עם אמא ללהיות עם מטפלת, משינה במיטת תינוק לשינה במיטת נוער, ועוד ועוד. חלק מהמעברים של הילד הם בשליטתו ובהתאם לקצב שלו, בעיקר המעברים הגופניים (לזחול, לשבת, לעמוד), אך חלק גדול מהמעברים ההתפתחותיים אינם בשליטתו של הילד או בשליטה חלקית בלבד שלו (מעבר מהנקה לאכילה של מוצקים, מעבר לפעוטון או לגן, מעבר מגן אחד לגן אחר).

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

חוזרים לבית הספר בערוץ הורים :

הסקר הגדול: איזה ילקוט הכי כדאי לקנות לילדים

הסקר הגדול: איזה ילקוט הכי כדאי לקנות לנוער

בדקנו: איזו קופסת אוכל כדאי לקחת לבי"ס ולגן?

כל מעבר הוא שינוי ממשהו יחסית מוכר ובטוח למשהו שהוא פחות מוכר ופחות בטוח, ולכן כל מעבר הוא גם סוג של משבר. משבר המעבר אצל הילד הקטן עלול להתפתח לקריסה ונסיגה או עשוי להתגלות כמקור לצמיחה והתפתחות. הסתגלות למעבר תהיה קשה יותר לילדים מפונקים, כאלה שמאמינים שהכל מגיע להם, ושמצפים שהוריהם יפתרו עבורם קשיים. לילדים אלה יהיה קשה יותר להסתגל למערכת חדשה של כללים, גבולות, והתמודדות עם תסכולים. תגובת ההורים למעבר שהילד הקטן מבצע תשפיע בצורה מכרעת על צורת התמודדותו עם המעבר. למשל, האם ההורים משדרים לילד שהם סומכים עליו, מאמינים שיצליח להתמודד או שהם משדרים לו חוסר אימון בכוחותיו, חרדה וייאוש.

כיצד הורים יכולים לעזור לילדיהם לבצע את המעברים בהתפתחות בצורה בריאה ומחזקת?

כדי שמעבר בחיים יתבצע בצורה טובה, על האדם לבצע בצורה מתואמת שתי תנועות מורכבות: להיפרד בצורה טובה מהמוכר והידוע ולהסתגל בהצלחה לחדש וללא ידוע. למשל, כשילד קטן עובר מטיפול של ההורה, בדרך כלל האם, לטיפול על ידי מטפלת או גננת,

הוא צריך גם להיפרד מדמות האם המוכרת והבטוחה, וגם להסתגל למסגרת חדשה, לא מוכרת ומאיימת. זה מעבר דרמטי מבחינת הילד: בנוסף לפרידה הרגשית הלא קלה מאמו, הילד מוצא את עצמו פתאום עם דמויות חדשות שהוא לא מכיר, נאלץ להתחלק במבוגר המטפל עם עוד מספר ילדים, צריך להסתגל לחוקים חדשים של התנהגות.

ברור ששתי תנועות אלה כרוכות אחת בשנייה. יהיה קל יותר לעזוב מקום מוכר ובטוח אם נדע לקראת מה אנחנו הולכים, ולא נרגיש מאוימים על ידי המקום החדש. ולהפך, יהיה קל יותר להסתגל למקום חדש, גם אם הוא לא מוכר ומעורר חששות, אם נעזוב בקלות, ללא משקעים, את המקום הקודם שבו שהינו. לעומת זאת, אם נירתע מאוד מהחדש ובמקביל נתקשה מאוד להיפרד מהישן, מן הסתם לא נצליח לבצע את המעבר או שהביצוע יהיה לקוי ולא בריא.

בהתאם לכך, אני רוצה להציע להורים שני עקרונות פעולה כשהם מלווים את ילדם במעברים: מצד אחד, לעזור לילדם להיפרד מהמקום הישן והבטוח על ידי גישה נחושה שלהם, ומצד אחר, לעזור לילדם להסתגל למקום החדש והלא בטוח על ידי מאמץ שלהם להגברת תחושת הביטחון של הילד.

ישנם מספר שלבים בדרך לפרידה מוצלחת:

לפעול בנחישות כדי לעזור לילד להיפרד מהמקום הישן והבטוח

ללא היסוס

אם ההורה אינו שלם עם המעבר שעל הילד לבצע, או אם הוא דואג לילדו במיוחד, יש להניח שהילד יקלוט ויזדהה עם רגשות אלה, וכתוצאה מכך ירגיש גם הוא מודאג ואף לחוץ לגבי המעבר. לעומת זאת, כאשר ההורה משדר ביטחון ואמון ביכולות ההסתגלות של ילדו, גם הילד יחוש יותר בטוח בעצמו ויחשוש פחות. לכן, למשל, כשההורה צריך להיפרד מהילד בגן, אל יבקש רשות מהילד ללכת, אלא יחבק אותו בחום, וילך, בלי להציץ אחורה יותר מדי.

כמו כן, אל להורה לחזור ולהישאר בגן בעקבות בכי עז של הילד, גם אם לבו כואב ונפשו מיוסרת. כשהורים פועלים בצורה הססנית, אם בגלל חששותיהם לפגוע בילד, אם משום הזדהותם איתו ואם משום שהם חשים אשמים - הם מעצימים את הקושי של הילד. הם מעבירים לילד את תחושת חוסר הביטחון שלהם, ובעקבות כך הילד יגלה עצבנות ויאבד את ביטחונו העצמי. ייתכן שהילד אף ינצל זאת כדי לסחוט מההורים תשומת לב נוספת.

תגובה בוטחת או הססנית של ההורה לילד במצב מעבר מאפיינת בדרך כלל את צורת התגובה של ההורה לילד גם במצבי שגרה. למשל, יש הורים שכאשר ילדם נופל הם רצים אליו בבהלה, מרימים אותו בחרדה וממהרים להרגיעו. לעומתם, יש הורים שממתינים בקור רוח, מאפשרים לילד להתמודד לבד עם הנפילה, ופונים להרגיעו אם הם רואים שהוא לא מצליח להתגבר לבד.

בצורה ישירה

לעתים, בשל קשיים אישיים של הורים בנושא הפרידה הם טועים ומנסים לחמוק מהילד במקום להיפרד ממנו באופן גלוי וברור, בתקווה שהילד לא יבחין במתרחש. ראוי שהורים ייפרדו מילדיהם בצורה ישירה וברורה, ללא היסוס, לא ייעלמו להם או יחמקו מהם. כך הילד יוכל לבטוח בהורה שהוא לא ייעלם לו פתאום, והחרדה מפני פרידה תקטן. בעת הפרידה עצמה ההורה ישרה ביטחון על הילד בהתנהגותו, יעניק לו חום ואהבה, ואז ילך. כך ילמד הילד שפרידה אינה עניין בעייתי במיוחד, ובהמשך הוא יוכל להיפרד מההורה ביוזמתו.

עם טקסים

הטקס הוא מהלך קבוע ומוכר בזמן של שינוי ומעבר למשהו זר, ולכן הוא נוטע בנו ביטחון. לילדים קטנים טקסים עוזרים במיוחד. למשל, הליכה לישון יכולה להיות מלווה בטקסי ברכת לילה טוב לירח ולכוכבים, לבני המשפחה, לצעצועים ולרהיטים שבחדר; פרידה ממוצץ יכולה להיות מלווה בהטמנתו בקופסה מיוחדת או בזריקה טקסית שלו או במסיבת פרידה גדולה (בהתאם לגיל ולעניין ניתן לקבוע דברים אלה גם בשיתוף פעולה עם הילד).

חשוב שהטקס יהיה מובנה וקבוע ויסתיים בתוך הזמן הקצוב לו, ולא יימשך עוד ועוד תוך פריצת גבולות. לעתים אפשר ליצור טקס קצר וקבוע גם במצבי פרידה חוזרת על עצמה, למשל פרידה בבוקר בגן. אפשר להחליט שהטקס הוא שיר ששרים ברגע שיוצאים מהאוטו ועד שמגיעים לגן, או אמירה של הילד להורה בפתח הגן "עכשיו אני אומר לך ללכת הביתה" וכיוצא באלה התנהגויות הנוסכות תחושה של כוח ושליטה לילד.

בקצב מתאים לילד

אחת הטעויות הגדולות של הורים במעברים היא שהם לוחצים על הילד לבצע מעבר בקצב שלא מתאים לילד. למשל, אמא של ילדה בת 3.5, שלא נגמלה עדיין מעשיית קקי בתחתונים ומסרבת לעשות צרכיה בשירותים, לחוצה מכך מאוד. האם חוששת שלא יקבלו את בתה לגן חדש אליו היא אמורה להיכנס בעוד שלושה שבועות, וכתוצאה מכך היא מפעילה עליה לחץ גדול למהר ולהיגמל. בכך כמובן האם לא עוזרת לבתה, אלא להיפך, מקשה עליה יותר ודוחה את תהליך הפרידה של הילדה מעשיית קקי בתחתונים. או למשל, פעוט בן שנה וחצי שמתעורר משנת הצהריים שלו זקוק עדיין לחום ולמגע של ההורה לפני שיוכל להיפרד ממנו ולשחק לבדו. הורה שיכריח אותו מהר לרדת מידיו ולשחק באופן עצמאי, יגביר את בכיו של הילד, ויאריך את תהליך הפרידה של הילד ממנו. ובאופן כללי, אין להכריח את הילד לבצע פרידה כשהוא לא מוכן לכך.

לעזור לילד להסתגל בביטחון למקום החדש והלא בטוח

להגביר מוכרות

ככל שהילד יחווה את המקום החדש והזר כמוכר וכידוע, הוא ירגיש יותר בטוח לבצע את המעבר. לכן אם מדובר, למשל, בכניסה לגן חדש כדאי להכיר את הגן לילד מראש על ידי ביקורים בגן, להציג לו תמונות של הגן מבפנים ומבחוץ, להדגיש בפניו את הדמיון בין הגן החדש לגן הקודם ועוד. כל אלה יכולים לתרום רבות למעבר חלק ופחות מאיים עבור הילד. דרך נוספת להגביר מוכרות של מקום חדש עבור הילד היא לאפשר לילד להביא אתו משהו מוכר - צעצוע, חפץ כלשהו - אל המקום החדש או אל המצב הלא מוכר. הילד מתחזק, מרגיש בטוח יותר, כשיש לו משהו ממשי, פיזי, מ"העולם הישן" לאחוז בו.

לחזק יכולות

לעתים כדאי לחזק יכולות חיוניות של הילד שיעזרו לו להסתגל בצורה טובה יותר למקום החדש או למצב החדש. למשל, כדאי לנסות לקדם את יכולת הזחילה של בן שבעה חודשים, שעדיין לא זוחל היטב וצריך להיכנס לפעוטון, כדי שירגיש בטוח יותר במקום החדש. אפשר גם לעבוד איתו על שיפור יכולת ההירדמות העצמאית שלו, במידה והוא עדיין מתקשה בכך. או למשל לפני המעבר של הילד לגן חובה או לכיתה א' כדאי מאוד לחזק את יכולתו לדחות סיפוקים, להמתין לתורו, ללמוד להתמודד עם טעויות וכיוצא באלה.

להעצים את הילד

כדי שהילד ירגיש בטוח במעבר, חשוב שההורים ישדרו לו שהם סומכים עליו, ומאמינים שהוא יסתדר בזכות יכולות ההתמודדות וההסתגלות שלו. אפשר להמחיש זאת היטב במעברים פשוטים כמו מעבר של ילד ממשחק במים רדודים בבריכה למשחק במים עמוקים יותר. אם הילד מתקשה, מגלה חרדה, וההורה מחזק אותו בצעדים הקטנים שהוא עושה במעבר ("הנה, אתה רואה, אתה מצליח לעמוד כאן", "איזה יופי, אתה מחזיק את הראש במים יפה מאוד"), הילד מתחזק ומעז להמשיך במשחק במים עמוקים יותר.

במעברים מורכבים יותר ועם ילד גדול יותר, כדאי להזכיר לילד התמודדויות מוצלחות שלו מהעבר עם מעברים שונים. למשל, אפשר לומר: "אתה זוכר שהצלחת להרגיש טוב בגן של הגננת טובה? אני בטוחה שגם בגן החדש של הגננת ציונה, תרגיש מהר טוב".

לכבד את קשיי ההסתגלות של הילד

לכל ילד תגובה רגשית אחרת למעבר, וחשוב שההורים יכבדו את כולן. ילדים רבים ידבקו מאוד בהורה בתקופת ההסתגלות למעבר,

אחרים יתנהגו יפה במקום החדש אך יתפרעו בבית, ולהיפך. יש ילדים שיתרגשו מאוד במעבר ויגיבו ביתר עצבנות ורגישות. אם הילד מדבר על הפחדים שלו מהמקום החדש חשוב להתייחס לכך בהבנה ובוודאי לא ללעוג לו או להפחית בערכו, גם אם הכוונה שלנו היא לנסות להפחית את חומרת האיום.

פעמים רבות הורים אינם מאפשרים לעצמם ולילדם להרגיש את הכאב הכרוך בפרידה, והם ממהרים לבטל רגשות צער מתאימים של הילד, בדרך כלל משום שקשה להם לחוות את ילדם סובל ומתוך רצון לעודדו. הם עשויים לומר לילד: "למה אתה בוכה שהוצאנו את מיטת התינוק מחדרך? הרי שמחת לעבור למיטה חדשה. די, אתה כבר גדול!". כשעוברים דירה, למשל, והילד צריך להיפרד מחדרו, מביתו, מסביבתו ומחברים טובים שלו, אין לבטל את רגשות הצער שלו בסגנון: "זה שום דבר! יהיו לך מלא חברים חדשים בדירה החדשה!". גם אם זה יקרה בעתיד, עכשיו הילד חי את צער הפרידה והאובדן. עדיף לומר לו, למשל: "אני מבין אותך. אנחנו נדאג לזה שתמשיך להיפגש איתם גם כשנעבור דירה".

הכותב הוא פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני. הכתבה מבוססת על ספרו החדש "הורים בטוחים בעצמם – מנהיגות הורית בגיל הרך", בהוצאת מודן. לאתר של חיים עמית.  לקורס הדרכה באינטרנט בגישת המנהיגות ההורית בהדרכת חיים עמית לחצו כאן