שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מילון וקסמן לאי לסבוס

    א' זה אי מבודד וחף ממועדונים ותיירים רעשנים, ת' זה תאנים בשלות להתפקע שקוטפים בחצרות הבתים. מיכל וקסמן מסכמת חופשה יוונית באי לסבוס במילון שכולו מטעמים. יש גם מתכון של תפוחים בסירופ עם אוזו וגרידת תפוז

    א

    אי

    אני חולמת לחיות על אי, לאו דווקא בודד. הים, השמיים והמים מכל הכיוונים. פמיליאריות נעימה שיש לאן לברוח ממנה כשצריך. שקט, חופש וחיים בסלואו מושן.

    לסבוס הוא האי היווני השלישי בגודלו, קרוב לגבול עם טורקיה, פשוט ובסיסי, נטול בתי מלון מפוארים, מועדונים, אטרקציות אתגריות והמוני תיירים. אנשים פשוטים, חופים פשוטים, חיים פשוטים, אוכל פשוט, הנאות פשוטות.

     

    עוד מתכונים בערוץ האוכל:

     

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

     

    אוזו

    המון אוזו. עם קרח. מהול פחות או יותר במים. עדין, נעים, מתקתק. מזיגה ראשונה קצת אחרי ארוחת בוקר וככה, בתדלוק איטי ורציף עד השעות הקטנות של הלילה. שוטף את האוכל. מביא איתו בישום אניסי שמשתלב עם ריח המלח והים. מאפשר להתבונן במציאות היומיומית מתוך ערפול קל שחוצץ ומגן מפני מחשבות טורדניות מעולמות מחוברים יותר.

     

    האי לסבוס הוא המרכז של יצרני האוזו היוונים המשובחים. הכי הכי: אוזו ברביאני (הגירסה עם התווית הירוקה) - התגלית החדשה שלנו בהמלצת המקומיים - מחירו מצחיק ועדינותו מקסימלית. משובח אף יותר מאוזו פלומרי המפורסם עם סמל הכנפיים. "כמו לשתות חלב"ת היטיב להגדירו בן הדוד הבנקאי, שותפנו לחופשה ואחד שיודע דבר או שניים על אלכוהול.

     

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

     

    ב

    בורקס

    כל בוקר על השולחן במטבח, פריכים וחמימים, ישר מהמאפייה בכפר השכן.

    משולשי פילו דקיקים ומתפצפצים שחובקים בתוכם כריות של פטה עם או בלי תרד. קשה להפסיק איתם גם אחרי ארבעה או חמישה.

     

    בחצ'ה

    גינת ירק (בהשאלה מטורקית). בכל מקום, בכל בית, אפילו על חוף הים. היוונים הם חקלאים בנשמתם. תנו להם פיסת אדמה והם יפיקו ממנה עגבניות, מלפפונים, חצילים, קישואים, פלפלים, שומים, בצלים, תרמילי שעועית ובמיה. אבני יסוד של מטבח מקומי, שמונע על ידי זמינותם של פרודוקטים ועונות השנה.

     

     (צילום: מיכל וקסמן)
     

     (צילום: מיכל וקסמן)

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)
     

     

    בוסתן

    כל בית צריך בוסתן. גדול או קטן. עצים עמוסי פרי שיצר ההינדוס לא נגע בו. שזיפים, תאנים, אפרסקים, תפוחים, אגסים. קטנים ומתוקים, נטולי ריסוסים ודישונים. לקטוף מהם ככל יכולתנו לפני שינשרו, מתפקעים מבשלות ורוויי שמש. לאכול מכל הבא ליד, ולרוץ למטבח לעשות בהם מעשים.

     

     (צילום: מיכל וקסמן)
     

     (צילום: מיכל וקסמן)
     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

     

    ג

    גברוס

    הכינוי היווני לאנשובי. דגיגונים דקים ועדינים, כבושים במלח או בחומץ, מפולטים לתפארת, בני לוויה מושלמים לאוזו, שאפשר למצוא בכל טברנה באי.

     

    גירו

    הגירסה היוונית לשווארמה. השיפוד אותו שיפוד גדול, בנוי שכבות שכבות של בשר (לרוב לבן) ושומן. הפיתה העבה עוטפת בתוכה שבבים דקים צלויים, מתובלים בעדינות, עטופים בצזיקי צונן.

     

    האיש שלי מכור כבד. מרגע הנחיתה באי הוא מוצף חלומות על מנת הגירו המושלמת. מה רבה השמחה כשמתברר שהאוצר נמצא 5 דקות נסיעה מאיתנו, בכפר פראמה השכן. תנו לו יומיים והוא בן בית במסעדה, ששייכת - כמה מפתיע – לאבא של בעלת המכולת החביבה, שכבר עלתה על יכולות הצריכה הגבוהות שלנו והספיקה להפתיע בשקית של תאנים (ע"ע) בשלות מהחצר של הוריה, מתנה מיוחדת לתיירת שאינה יודעת מהן שובע.

     

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

     

    ד

    דולמאס

    עלי גפן ממולאים. בלסבוס, למרות הקיץ החם, העלים עדיין רכים וצעירים, מושלמים לגלגול. עדיף בלי בשר. אלה של קוסטאס (ע"ע) הם הקרובים ביותר לשלמות.

     

    ואם כבר עלי גפן - הגינה המתהווה של הווילה שלנו (ע"ע) עשויה טראסות צרות, מרושתות בגפנים צעירות. מעליהן הרכים (יחד עם כמה אשכולות של ענבי בוסר) קטפתי לטובת שדה ירוק ששימש מצע נעים וטעים לטלה שצלינו (ע"ע יומולדת) וגם זריקת חמיצות ורעננות לתבשיל בורגול עבה עם המון בצל ושום, מעליו ניגרים מפלי יוגורט מחוזק בפלפלים חריפים וגרידת לימונים.

     

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

     

    ה

    השיכור

    כינויה של הטברנה על הכביש הראשי שעולה מהכפר פלומרי לאורך החוף. ממרומי מיקומה האסטרטגי היא משקיפה על החוף הסלעי היפהפה, בו בילינו את הבוקר בין הגלים. שמה נגזר מהכינוי שדבק בבעליה, הידוע בחיבתו הרבה לאוזו וגם ביכולותיו המרשימות בניקוי וכבישת דגים. הגברוס (ע"ע) שלו, כבושים בחומץ ומתובלים קלות בשום וירוקים, עושים בית ספר לבוקרונס של הספרדים. הסרדינים שהוא כובש במלח הם הטובים שאכלנו באי. ידידנו השף העניק להם את הכינוי הראוי "האויסטרים של לסבוס".

     

     (צילום: מיכל וקסמן)

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

     

    ו

    וילה

    הווילה של ש' וע' בלסבוס שימשה לנו בסיס לשהות קסומה ורבת תענוגות באי. על הגבעה מול הים, כרמי זיתים סביבה, טראסות בוסתניות צעירות מתחתיה. ערוגות של צמחי תבלין בכניסה. רק אנחנו בעצמנו מול נוף שקשה לתאר.

     

    הבריכה ענקית, משקיפה אל הים. המזגנים מצננים. המטבח גדול ומזמין בישולים. יש מספיק מקום לבוא עם חברים ולארח עוד חברים. קבלת הפנים חמה ונעימה. תהליך ההסתגלות אפסי. 2 דקות ירידה רגלית לחוף. 4 דקות נסיעה לטברנה של קוסטאס (ע"ע). 7 דקות נסיעה לכפר השכן שבו מכולת, מאפיה, קצב, שווארמה וכל מה שעוד צריך. אפשר להתרגל לחיות ככה.

     

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

     

    ורדים

    ולא לקישוט. צנצנת ורדרדה בחנות הגבינות בכפר איאסוס הציתה זכרון ישן של עונג גדול: ריבה מעלי ורדים עם סירופ סוכר. אכלנו אותה לפני הרבה שנים במסעדה קטנה בכפר נידח בכרתים, מעל יוגורט חמצמץ וסמיך. גם אז היא גרמה לי לפרץ זכרונות מהמטבח של סבתא שלי, שהיתה רוקחת אותה מעלי ורדים שקטפה בגינה. צבע עדין שגורם לי לחשוב על כנפיים של פיות, בישום קל וסירופיות נוזלית עם נגיעות רכות וקטיפתיות של עלי כותרת מסוכרים. קרעי תאנים בשלות ליד. קינוח מושלם. גם המתבגר התמכר.

     

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

     

    ז

    זריחה

    הכיוון אליו פונה הווילה לא זיכה אותנו בתצפית לעבר שקיעות לוהטות בכתום, ומראות של שמש נמסה אל תוך הים. לעומת זאת, מי שהשכים קום - זכה בתצפית על זריחה חלומית עם בקיעתו של יום חדש.

     

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

     

    זיתים

    בכל מקום, בכל כיוון, על כל גבעה ישנם עצי זיתים למכביר. הם משתפלים במדרון, שורשיהם כמעט טובלים בים. אולי זה הזן או התאורה שגורמת להם להבהיק ממרחקים, בניצנוץ כסוף שנמהל רק במעט ירקרקות. כמובן שהם המקור לזיתים הכבושים ולשמן הזית, שבלעדיו אוכל איננו אוכל גם ביוון.

     

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

     

    ח

    חופים

    בריכה זה נחמד, אבל ים הוא הקסם האמיתי של חופשה באי. מרבית החופים בלסבוס, גם אלה המסודרים לרחצה, נעים בין סלעיים מאוד למכוסים בחלוקי נחל ואבנים קטנות. ישנם גם כמה חופים חוליים, אבל אנחנו לא הצלחנו להזיז את עצמנו להתארגן ולנסוע לבקרם. בחלק מהחופים אורבים קיפודי ים בין הסלעים, ובחלקם נבנו מצופים או משטחי דק שעוזרים לעקוף את הרצועה הסלעית-קיפודית ולקפוץ ישר אל המים העמוקים, הצלולים והקרירים.

     

     (צילום: מיכל וקסמן)

     (צילום: מיכל וקסמן)

     (צילום: מיכל וקסמן)
     

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

     

    חברים

    חברים טובים הם המרכיב הסודי שהופך חופשה טובה לחופשה מצוינת. ללסבוס הגענו בהמלצתם החמה של ירון וענת, שנופשים בו כבר שנה שנייה והבאנו איתנו גם את בן הדוד הבנקאי ומשפחתו, שכאמור עושה בימים אלה עלייה מציריך לארץ ואפילו ממש אלינו לשכונה. הילדים בשלהם. אנחנו בישלנו. אין חוקיות, אין סדר יום, זמני הארוחות וקצב הפעילות משתנים לפי שעות השינה והיקיצה של כולם. יש פעילים יותר ויש פחות. ירון ואני מרבים לבלות יחד במטבח - אושר גדול והזדמנות מצוינת בשבילי ללמוד מנסיונו הרב ומידיו הנפלאות.

     

    חגיגות באיאסוס

    איאסוס הוא אחד הכפרים הגדולים באי. ממוקם בהרים, רחוק מהחוף, רחובותיו הצרים והתלולים מובילים אל כנסיית פנאיה הגדולה. באמצע אוגוסט חוגגים תושבי לסבוס בעליה לרגל לאיאסוס. דרך הכביש או בשבילי קיצור שוליים יותר, הם צועדים קילומטרים עד שמגיעים בשעות הערב והלילה אל רחבת הכנסיה.

     

    הכפר כולו נסגר לתנועת מכוניות, והופך לזירת פסטיבל מלאת דוכנים, מנגלים ענקיים עליהם ניצלים שיפודי סופלאקי, דליים של תאנים, ארגזי שזיפים ותפוחים, זרים של ריגני (אורגנו בר ע"ע), ומגשים עמוסי בקבוקים צרי צוואר מלאים בשיקוי תרופתי אדום שלא הצלחנו להבין מה הוא מכיל. חנויות כלי העץ והקרמיקה בייצור מקומי, פתוחות עד השעות הקטנות וכולם – צעירים וזקנים – יוצאים לרחובות לקחת חלק בהילולה.

     

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

     

    ט

    טולומי

    גבינה מקומית שמיוצרת על ידי כפריים בהרים מחלב של כבשים, ומיושנת במשך 3 עד 6 חודשים בתוך שק עשוי מעור של עז שנוקה, נופח ונהפך כך שהצד של הפרווה פונה פנימה ובא במגע עם הגבינה שמבשילה בתוכו.

     

    בזמן חגיגות העלייה לרגל לכפר איאסוס עמדו יצרני הגבינה בעלת הטעם, הריח והמליחות החזקים ברחוב הראשי, פתחו בחגיגיות את שק העור הגדול שעוטף את הגבינה והכריזו בגאווה על מרכולתם. כמובן שרכשנו נתח שחוסל ברובו במקום.

     

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

     

    יוגורט

    אוחחחח כמה הוא טעים היוגורט היווני. סמיך וקרמי כמו שמנת, עם חמיצות מרעננת. לצוות אותו לכל אוכל מתוק או מלוח ולהתמוגג. הכי טעים בלסבוס הוא זה המקומי מחלב כבשים, ארוז בכד חרס גדול בצבע חמרה ג'ינג'י, מכוסה בנייר שעווה. אפשר למצוא אותו במעט מאוד כפרים באי, אז אם נתקלים בו - שווה להצטייד.

     

    יומולדת

    בן הדוד הבנקאי חוגג יומולדת, וזו סיבה ממש טובה למסיבה. ירון ואני אוספים חומרי גלם ברחבי האי ובטראסות שסביב הווילה ונכנסים לסשן ארוך ומושקע במטבח. הילדים מייצרים ברכות וקישוטים, ושולחים את ענת למשימת חיפוש עוגת יומולדת ראויה.

     

    אנחנו מאתגרים את עצמנו בדחיפת טלה צעיר כמעט שלם לתנור הביתי, והמטבח כולו נכנס לצפייה דרוכה. שלוש שעות מאוחר יותר - השולחן כבר ערוך. סרדינים נכבשו, כרישות צעירות בושלו בשמן לקונפי כמעט ריבתי, התשתית שהכנתי לכדורי בשר נוסח יוון הפכה בידיו המיומנות של ירון למפרום חצילים בהשראה מקומית שהתבשל עם הרבה בצל, צ'ילי, עלי גפן ושאר תיבולים ליצירת מופת שאין בינה ובין המאכל המקורי כמעט כלום (מבטיחה מתכון בשבועות הקרובים), עדשים צהובות נמעכו לחומוס עם ריגני טרי מעל, בורגול עבה בושל עם עלי גפן וקבל חיזוק של יוגורט, תאנים נפרסו דק דק לקרפצ'יו עם פירורי פטה מעל, צנימים שנאפו במאפייה בכפר צוותו לעגבניות בשרניות ופטה, סלקים מתוקים נשרפו בתנור ובמיות טריות נצרבו במחבת.

     

    ועל כולם האפיל הטלה, שיצא שחום וניחוחי מהתנור ובחלקו היה אפילו טעים. האוזו נשפך כמים, המוסיקה התנגנה בקולי קולות, היו שפיזזו לצליליה ובשלב מסוים קפצו (או נזרקו) כולם לבריכה. יאסו משה!!

     

     (צילום: מיכל וקסמן)
     

     (צילום: מיכל וקסמן)

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

     

    כ

    כחול

    כחול הוא הצבע של יוון: הים על המוני גווניו מטורקיז ועד כחול-מעמקים כמעט שחור, השמיים, דלתות הבתים, תריסי העץ על החלונות, שולחנות וכסאות בטברנות, צמידים, מחרוזות וחרוזי קמע נגד עין הרע. כולם כחולים. צבע של חופש. צבע של קיץ. הצבע האהוב עלי מכולם.

     

    (צילום: ענת טל) (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: ענת טל)

     

    ל

    לקרדה

    זן של פלמידות מקומיות שנכבשות כבישה ביתית עדינה ומוגשות לשולחן בפרוסות דקות, רכות ומופלאות. אלה שמוגשות בטברנה של קוסטאס (ע"ע) הן מהטובות שיצא לי לטעום.

     

    לוקומאדס

    כדורי בצק שמרים מטוגנים בשמן עמוק עד שהם פריכים וזהובים מבחוץ, רכים וחמימים מבפנים וטובלים בסירופ דבשי עם קצת קינמון ואגוזים מפוזרים מעל. התמכרות קשה!! מגישים אותם באירועים חגיגיים, כאות לקבלת פנים וגם סתם ככה לקינוח אחרי ארוחה טובה. אלה של קוסטאס (ע"ע) שווים בפני עצמם ביקור.

     

    מ

    מני

    אם הבית המקומית, שבניגוד לרוב בני האי, דוברת אנגלית. באופן רשמי היא אחראית על תחזוקה שוטפת של הווילה, אבל בפועל היא דמות מפתח לכל מה שצריכים: בורקס טרי בבוקר, סלסלת ביצי חופש מתרנגולות מדושנות שחיות בהרים, ארוחה ביתית מעשה ידיה בטברנה שלה בכפר קריונה, הזמנה מיוחדת אצל הבנדוד הקצב בכפר השכן ועוד כמה דברים שלא הספקנו לחשוב עליהם, אבל בטוח היתה מוצאת דרך להשיגם אם רק היינו מבקשים.

     

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

     

    מלינדה

    כפר קטן על החוף, 10 דקות נסיעה מפלומרי. חוף סלעי ופראי, עם אפשרויות טיפוס וקפיצות אתגריות לילדים. מים צלולים, תצורות סלע מפוסלות ביד האמן של הטבע, וטברנה פסארוס המשובחת שמשקיפה על כל היופי הזה מלמעלה.

     

    הטברנה נמצאת באותו מקום כבר 70 שנה, והיא מנוהלת על ידי שלושה דורות של אותה משפחה. בימי ראשון מסתובבים על הגריל עופות חופש ונתחי חזירונים שמנמנים, ואם לא תזמינו מראש - הסיכוי שתספיקו לטעום מהם לפני שיחוסלו קלוש ביותר. הילדים בין הגלים, אם יש כאלה, אנחנו במרפסת הכחולה עם כוס אוזו ביד, לא מרגישים איך הזמן בורח.

     

     (צילום: מיכל וקסמן)

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

     

    נ

    נקטרינות

    צהובות ואדומות. בשלות ומלאות מיצים. לחתוך אותן לפלחים ולקרמל במחבת עם קצת חמאה ודבש מקומי משובח. רגע לפני שהן מתפרקות, משקים אותן בסירופ שנוצר במחבת ואוכלים לצד יוגורט קריר וסמיך עם פרחי שומרים או נענע מפוזרים מעל.

     

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

      

    ס

    סרדינים

    דגיגונים קטנים, מקושקשים, מפולטים וכבושים במלח. בכל טברנה וגם אצלנו במטבח של הווילה. לחם טרי, פלחי עגבניה ובצל, קצת שמן זית מעל. יופי של ארוחה.

     

     (צילום: מיכל וקסמן)

    (צילום: ענת טל) (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: ענת טל)
     

     

    סלט יווני

    מכל הגירסאות שאכלתם ותאכלו בעולם, זו של היוונים היא הפשוטה ולכן גם הטעימה ביותר. פלחי עגבניה, נתחי מלפפון, עיגולי בצל סגול, לפעמים כמה עלי חסה קרועים, זיתים שחורים, נתחים גסים של פטה מקומית, קצת ריגני (ע"ע) לתיבול והרבה שמן זית.

      

    ע

    ערמונים

    הכבישים שמתפתלים ומטפסים להרים עוברים בתוך מנהרות טבעיות של צמחיית יער סבוכה. עצי זית גדלים לצד עצי ערמונים ודלבים ענקיים ומאוצבעים. בחורף אפשר לאכול מהם קלויים על גחלים, או מבושלים בקדירות בשר.

     

    עגבניות

    בכל גינה, בכל מכולת, בכל ארוחה. זנים מקומיים פשוטים. לא תמיד כליל השלמות בצורתן, אבל טעמן ומרקמן משובחים. חתוכות בסלט, צלויות בתנור, מבושלות לרוטב. הן שם.

     

    פ

    פלומרי

    אחת משלוש העיירות הגדולות של האי. בגלל האוזו, בגלל השוק, בגלל בתי הקפה והטברנות, בגלל החוף הנעים. בגלל השיכור (ע"ע).

     

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

     

    פטה

    יוון זה פטה ופטה זה יוון. רכה במידה. קשה במידה. עם טעם עדין אבל נוכח של חלב צאן. הכי טעימה בעולם. בסלט, בבורקס, עם מלוח ומתוק, ככה בפני עצמה. חבל שאין לנו כמוה בדיוק.

      

    צ

    צילומים. אי אפשר לעזוב את המצלמה לרגע. כל צעד על האי הוא פריים ציורי שדחוף להנציח. כמה יופי מהטבע, או מעשה ידי אדם עם המון צניעות וכבוד לסביבה. והאוכל - עוד ועוד השראה לטווח קצר וארוך. קליק ועוד קליק, והנה לרגע אחד גם אתם שם איתנו.

     

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

     

    צוןצון

    ילד חופש מהחלומות.

     

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

      

    ק

    קייאקים

     

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

     

    קוסטאס

    מול חוף ים עם אופי אגמי, בין כרי דשא מרשימים, צמחי תבלין ועצי חבושים ותאנים, נמצאת הטברנה של קוסטאס ואשתו הגרמניה שהכירו, איך לא, בקיבוץ בישראל. היא למדה את רזי המטבח מהדודות היווניות, וחמשת בנותיהם של הזוג לומדות ממנה וממנו לתת יד בבישולים ובאירוח. איכשהו תמיד יש שם בריזה נעימה, ומבחר לא קטן של מנות טעימות.

     

    לגדולים: דגים כבושים, דולמאס (עלי גפן ע"ע), בצלים ממולאים, נתחים של פורק בלי, תרד מקומי מאודה על עליו, צזיקי סמיך, חצילים אפויים עם פטה ועגבניות ולוקומאדס - כדורי דבש אלוהיים לקינוח (ע"ע) שיחד עם תה ניחוחי מצמחי הגינה - יסגרו את הארוחה בחיוך גדול. לילדים: שניצל עוף, מוסקה, כדורי בשר ברוטב עגבניות, פסטיצ'יו, המבורגר שהוא יותר קבאב מקומי וברבוניות קטנות מטוגנות שהנסיכה הפכה למנת הבית הקבועה שלה. פתחנו חשבון מתמשך, שנסגר ביום שעזבנו, בסכום כמעט מגוחך על כמות כה גדולה של ארוחות ואנשים.

     

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

      

    ר

    ריגני

    שיחי אורגנו בר מזן מקומי, שגדלים בהרים בכל האיים היווניים שיצא לי לבקר בהם. ריח הריגני יחד עם שומרי הבר (ע"ע) הוא בשבילי הריח של יוון בקיץ. דוקא בלסבוס לא מצאתי אותו בסביבתו הטבעית, אבל שמתי ידי על צרור גדול ממנו בדוכן רחוב באיאסוס ושמחתי לצוות אותו ביד נדיבה לתבשילים ולסלטים.

     

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

       

    ש

    שקיעה

    מה עוד אפשר לומר על שקיעות קסומות שצובעות את הים, השמיים וההרים בגוונים של כתום להבות?

     

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

     

    שומרי בר

    סמל הקיץ באיי יוון. מזדקרים במלוא אונם וגאוותם בצידי הכבישים ודרכי העפר, פורסים בגאווה את מקבצי תפרחתם הצהובה, חלקה כבר נושאת זרעים בניחוח אניסי עדין. לקטוף מהם זר, לייפות בהם את המטבח ולבשם בהם כל סיר וצלחת שיוצאים תחת ידי.

     

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

      

    ת

    תאנים

    הכי מכל הפירות בעולם אני אוהבת תאנים. בשלות להתפקע, רכות ודבשיות, מתיקותן מבושמת בניחוח עדין. אין חצר באי שלא גדלה בה תאנה גמישת ענפים, רחבת עלים נוטפי שרף חלבי. גם בדרכים בין הכפרים צומחות תאנים, ואם עוצרים את האוטו בזהירות - אפשר לקטוף מפירותיהן הבשלים, בתנאי שלא עבר שם לפניכם מקומי חובב תאנים וצד את כל מי שהייתה ראויה להיאכל.

     

    בכל הזדמנות הושטתי יד וקטפתי תאנים עד שהסתחרר ראשי ממתיקותן ושפתי צרבו מחלבן. את מה שנשאר חתכתי לקרפצ'יו דקיק עם שמן זית ופטה, צליתי עם גבינת טולום (ע"ע) מלוחה, זיגגתי בסוכר, ציוותתי לפלחי דלעת מהבחצ'ה של מני (ע"ע) ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה עלי.

     

     (צילום: מיכל וקסמן)

     (צילום: מיכל וקסמן)

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)

     

    תפוחים

    בבוסתן בהרים מצאתי תפוחי קיץ קטנים וחמצמצים. קילפתי, חציתי, גלענתי, בישלתי בסירופ סוכר עם אוזו, שומרי בר וגרידת תפוז טריה. עם כף יוגורט צונן מעל, הם נושאים בחובם את טעמיו של האי. ויש גם מתכון.

      

    תפוחים בסירופ עם אוזו וגרידת תפוז

    אפשר להכין מראש ואפילו יום קודם, ולאכול קר או פושר.

     

    המרכיבים:

    4 תפוחים ירוקים חמצמצים, לא גדולים

    1 כוס סוכר

    גרידה מתפוז טרי

    מיץ סחוט טרי מ-1/2 תפוז

    2 כפות מיץ לימון

    1/4 כוס אוזו (אם אין - אפשר גם עראק, פרנו או פסטיס)

     

    אופן ההכנה: 

    1. שמים בסיר רחב 2 כוסות מים וסוכר ומביאים לרתיחה על אש גדולה ביותר. בנתיים מקלפים את התפוחים, חוצים אותם ומוציאים את ליבתם. מטפטפים עליהם מעט מיץ לימון כדי למנוע מהם להשחים. מוסיפים את התפוחים, העראק, מיץ וגרידת התפוז לנוזל המבעבע, ומבשלים ברתיחה עד שהתפוחים רכים אבל לא מתפרקים (15-20 דקות).
    2. כשהתפוחים רכים מוציאים אותם בזהירות מהסיר, וממשיכים לבשל את הנוזלים ברתיחה במשך כמה דקות נוספות עד שהם מצטמצמים ומסמיכים והופכים סירופיים.
    3. הגשה: מחלקים את התפוחים לקעריות אישיות. יוצקים עליהם מהסירופ ואוכלים חם.

     

     (צילום: מיכל וקסמן)

     (צילום: מיכל וקסמן)

     (צילום: מיכל וקסמן)
    (צילום: מיכל וקסמן)
     

     

    לבלוג האוכל של מיכל וקסמן, מחברת רבי המכר "ארוחת ילדים" ו"טעמים ראשונים"

     

     

    לכל הטורים של מיכל וקסמן

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מיכל וקסמן
    יפה שם. האי לסבוס
    צילום: מיכל וקסמן
    מומלצים