שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ענבר ליבנת: "הכתיבה לא מרפאת"
    ענבר ליבנת למדה פסיכולוגיה, המשיכה לכיתת שירה וללימודי מגדר, ולבסוף מצאה את עצמה כותבת ספר פרוזה ראשון, ששמו הקליל - "קפה ועוגה" - הוא בדיוק ההיפך ממנו. "לקרוא בספר שלי זה כמו לקפוץ ראש, והכאב הגדול שיש בו הוא שלי", היא מספרת בראיון ראשון

    "יש ימים של עצב תהומי, כמו סדק שנפער קצת ימינה למרכז הלב שמזכיר לי את הבדידות האינסופית שהאדם שרוי בה, ואת חוסר התכליתיות שיש בכל, ואת המלחמה הבלתי נגמרת, ואת הסבל ששורר בעולם. ימים שבהם אני רוצה למחוק את עובדת היותי, והבעיה היחידה שעומדת בדרכה של המשימה היא שניים-עשר יומנים שאני משאירה אחרי כעדות".

     

    רוצים לקרוא את הסיפור "סדק"? היכנסו לכאן!

     

    כך נפתח הפרק "סדק" בספרה של ענבר ליבנת, שמהווה חלק אחד מתוך כמה עשרות סיפורונים קטנים, שאותם מספרת אותה גיבורה עד לכדי רומן אחיד בשם "קפה ועוגה", שראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. "הספר הזה הוא על רגעים של אי ודאות ושל משבר", מספרת ליבנת, 30, שחיה עם בן זוגה בכפר סבא (במקור מרחובות), ולצד כתיבתה היא גם מנכ"לית ארגון "חברה טובה" שעוסק בפעילות התנדבותית, וסטודנטית לתואר שני במגדר.

    "קפה ועוגה". אבל לא כאלו שמגישים בבית קפה (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "קפה ועוגה". אבל לא כאלו שמגישים בבית קפה

    "הספר הוא על תהיות קיומיות, והגיבורה שלו מתייחסת למקום של השפה בעולם, במחשבות על התבגרות ועל אימהות - ולצד כל אלו, חוקרת את נפשה. הנכחה של זיכרון, זה נושא שמאוד העסיק אותי במהלך הכתיבה".

     

    ואכן, הגיבורה של "קפה ועוגה" היא אישה צעירה שהמורכבות ויכולת הניתוח

    הסביבתית והאישית שלה היא חלק אינטגראלי מאופיה. העולם שסביבה מתעתע בה, מהדמויות שנמצאות בו ועד לפריטים הקטנים שחבויים בין הסצנות. בניגוד לשמו הקליל, התל-אביבי אולי, של הספר, שמרמז על חיי צעירים בורגניים, מחונכים היטב, ברגע של אתנחתא אינטלקטואלית מבושמת - "קפה ועוגה" שכתבה ליבנת עוסק דווקא בנושאים קשים הרבה יותר: פרידה מאם בזמן הינקות, דיכאון שצריך לחיות איתו, תפיסה משונה של הגוף ואוזלת ידה של השפה.

     

    מכאן שאי אפשר לשים את הספר הזה תחת מדף "סופר ביכורים שגילתה הוצאת ספרים למען רשימת רבי המכר הבאה", אלא תחת מדף אחר, מקורי יותר, מאתגר, ומשוחד הרבה פחות.

     

    שורות קצרות, שורות ארוכות

    אחרי שסיימה תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב במגמת פסיכולוגיה וכתיבת שירה - עברה ליבנת דווקא לכתיבת פרוזה. על המעבר היא מספרת: "בזמן שכתבתי שירה, הייתי עסוקה מאוד באתסטיקה, ובצורה החיצונית של הטקסט. אבל בשירה לא הרגשתי שאני מצליחה לחשוף את התכנים שבאמת רציתי. המעבר לפרוזה, לעומת זאת, נתן לי המון חופש, ומרחב למחשבה וליצירה".

     

    מדוע בחרת בכתיבה מלכתחילה?

     

    "אני לא מדמיינת את החיים שלי בלי זה. אני מגיעה ממשפחה של אמנים. אמי, זיכרונה לברכה, וכן אחותי, עוסקות באמנות פלסטית. קיבלתי את הצורך ליצור כנראה מהבית, ומגיל שבע כבר ניהלתי יומן. בשנות העשרה גיליתי את השירה, ובהמשך את הפרוזה". 

     

    החומרים ל"קפה ועוגה" הצטברו אצל ליבנת לאחר משבר גדול בחייה, שהביא עמו תנופה ורצון לכתוב. "הרצון הפנימי שלי לעסוק בספרות או להיות סופרת הביא עמו תוך כדי הלימודים את השאלה הגדולה של מה אני רוצה להיות. חיי אקדמיה? משהו אחר? בהלת בחירת המקצוע הובילה אותי לכתוב עוד ועוד על המצוקות ששריתי בהן, דרך דמויות אחרות. לעומת אנשים אחרים, אולי, הכתיבה לא ריפאה אצלי שום דבר. הכתיבה התהוותה לצד הקושי. דווקא בימים שהיה לי קשה במיוחד, לא הצלחתי לכתוב או להקליד, ולא לדבר אפילו.

     

    "אני נזכרת במארק אדלמן, ממפקדי מרד גטו ורשה, שכשהפך להיות סטונדט לרפואה אחרי המלחמה, היה בוהה בקיר מרוב דיכאון ולא זז. בת זוגו הצמידה ציורים של מערכות גופניות לאותו הקיר, כדי שינצל את זמן הבהייה ויפנים את החומר הלימודי. בסופו של דבר הוא עבר את הבחינות והפך לרופא. אני מאוד מתחברת למצב הזה".  

      

    איך בחרת את שם הספר?

     

    "לעומת המטרידות שקיימת בטקסט, היה לי ולעורכת הספר (נגה אלבלך, שגם "גילתה" את כתב היד, ש"ש) רצון להקל על הקוראים רגע לפני שהם נכנסים פנימה לסיפור. ידעתי שלפתוח בספר שלי ולקרוא בו זה כמו לקפוץ ראש. בנוסף, השם הזה, שנושא גם את הכותרת לאחד מהסיפורים, הוא אירוני. הקפה והעוגה מוגשים במחלקה הפסיכיאטרית, ולא בבית קפה בורגני".

     

    כיצד העיסוק שלך בפסיכולוגיה משפיע על הכתיבה?

     

    "הוא קיים שם ברקע, אבל לא נכנס לפרוזה באופן מקצועי. עשיתי בחירה מושכלת בזמן הכתיבה להישאר את הפסיכולוגיה לצד הספרות ולא לקחת אותה פנימה עד הסוף. אני בת לאב פסיכולוג, ומי שגדל בבית כזה, מסגל את הפסיכולוגיה אל תוך השפה שלו, גם באופן לא תמיד מודע. הסיפורים שלי שוזרים בין הדמיון למציאות, והם לא אוטוביוגרפים. אבל הכאב הגדול של הדמויות בספר הוא שלי. ואותו אני מספרת דרכן".  

     

    מהו המקום שאת חולמת לכתוב בו?

     

    "לכבוד יום הולדתי ה-30 חלמתי להגיע לכרתים לחופשת כתיבה ייעודית. בסופו של דבר, כשכבר הגעתי למקום, החופשה הפכה להיות הכל - חוץ מאשר חופשת כתיבה. אני מאחלת לעצמי מקום לכתוב מתוכו - ולא בתוכו. לא מקום פיזי בהכרח, אלא מקום שמאפשר כתיבה".

     

    מאיזה סופר היית שמחה לשמוע דעה על כתב היד שלך?

     

    "אמיר גוטפרוינד. בצבא שירתתי בקריה כעוזרת בקר טיסה בחיל האוויר. כל משמרת קיוויתי להיתקל בו  - אז הוא היה קצין בצבא - ולדבר איתו על ספרו 'אחוזות החוף'. הספרים שלו משדרים מבחינתי אווירה של עולם אחר, שהוא לא כאן. כשאני קוראת בהם, אני מרגישה שאני עפה, כמו הגיבורים שלו".  

     

    על איזה ספר ילדים גדלת?

     

    "גדלתי על כתבי אריך קטסנר, בייחוד על 'אורה הכפולה',
    מתוך הפנטזיה שהיתה לי לאחות תאומה. כאדם בוגר חזרתי לטקסטים אחרים שלו, כמו 'אמיל והבלשים' ו'פצפונת ואנטון', ופתאום היתה לי הרבה יותר ביקורת כלפיהם".  

     

    איזה ספר פרוזה השפיע עלייך במיוחד?

     

    "'סחרחורת' של זבאלד, הצליח לחדור אל העולם שלי אחרי חודשים ארוכים שלא הצלחתי לקרוא כלום. סבלתי ממחסום קריאה - וזה היה מזעזע עבורי, אדם שעוסק בספרות. הספר של זבאלד הוא שילוב בין יומן לממואר לאלבום תמונות ולרשימות אקראיות שכללו מסע באיטליה. המסע הזה הצליח לרפא אצלי משהו".

     

     יש לך איחולים לספרות הישראלית?

     

    "אאחל לה קהל קוראים גדול וסבלני, שלא מוותר על החוויה העמוקה של קריאה לטובת הסיפוקים המיידים שהעולם הזה מציע".

     

    מסר לקוראים:

     

    "הייתי שמחה להכיר אתכם, והדיאלוג הזה חשוב לי".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איליה מלניקוב
    ענבר לבנת. ספר שנכתב מתוך רגעים של אי ודאות
    צילום: איליה מלניקוב
    הטבות למנויים
    מומלצים