אצולת הקולנוע של הפוטבול האמריקני
הכוכבת ההוליוודית רוּני מארה היא נצר לשתי שושלות פוטבול ותיקות. בזו הניו יורקית אפשר למצוא גם את המפיק זוכה האוסקר של "פורסט גאמפ", ובצד של פיטסבורג את האיש שמאחורי טרילוגיית "האביר האפל" ו"גודזילה". ולא, זה ממש לא נגמר כאן. לרגל פתיחת עונת ה-NFL, קבלו את רשת הקולנוע שלה
את ההיכרות הראשונית שלכם עם רוּני מארה עשיתם בוודאי בגרסה של דיוויד פינצ'ר ל"נערה עם קעקוע דרקון", בו כיכבה בהופעה נועזת כליסבת' סלנדר. יתכן שצפיתם בה עוד לפני כן ברימיק ל"סיוט ברחוב אלם", או בתפקיד קטן כחברה של מארק צוקרברג ב"הרשת החברתית". כיום רוּני מארה היא שם אהוב ושגור בהוליווד, והוא צץ בכמה הזדמנויות מאז ב"נאהבים מחוץ לחוק" של דיוויד לאורי, "תופעות לוואי" של סטיבן סודרברג, "היא" של ספייק ג'ונז ובקרוב גם "זבל" של סטיבן דאלדרי. כן, סביר להניח שאתם כבר מכירים את השם רוּני מארה. מה שפחות סביר הוא שאתם יודעים מה המקור שלו.
ובכן, רוּני היא בת למשפחת מארה, אשר עומדת בראש קבוצת הפוטבול הוותיקה הניו יורק ג'איינטס. היא הנינה של טים מארה שייסד את הקבוצה ב-1925, והנכדה של וולינגטון מארה שהיה הבעלים שלה האגדי שלה מ-1937 ועד 2005. אביה טימות'י מחזיק בעמדה בכירה בהנהלת הג'איינטס כיום, בראשה עומד דודה ג'ון מארה. אפשר להגיד שהיא, וגם אחותה השחקנית הקצת פחות מוכרת קייט מארה ("127 שעות", "התעלות"), משתייכות לאצולת פוטבול עתיקה.
אבל מארה היא גם בת למשפחת רוּני, אשר עומדת בראש קבוצת הפוטבול המצליחה פיטסבורג סטילרס. היא הנינה של ארט רוּני שייסד את הקבוצה ב-1933. הבעלים הוותיק של הסטילרס דן רוּני (שהוזמן על ידי ברק אובמה לשמש כשגריר ארצות הברית באירלנד) הוא הדוד של אמא של מארה, קתלין. עם זאת, בראיונות הודתה רוּני מארה כי על אף מחאות אמה, מעולם לא ביקרה באיצטדיון הביתי של הסטילרס, וההעדפות הניו יורקיות שלה די ברורות: "אם שתי הקבוצות יגיעו לסופרבול, אהיה שמחה בכל מקרה, כי זה מבטיח שחצי ממשפחתי ישמח. אבל עליי להודות, אני אהיה בעד הג'איינטס".
מתוך "The Chief" - סרט ביוגרפי על ארט רוּני, סבא רבא של רוּני מארה
ההתבטאויות הללו בוודאי שימחו מאוד את בני משפחת מארה בהנהלת הג'איינטס, אבל גם את שותפיהם - בני משפחת טיש, ובראשם סטיב טיש. יו"ר הקבוצה, בנו של הנדבן היהודי הניו יורקי הנודע בוב טיש המנוח (בעלי הקבוצה לצד וולינגטון מארה), הוא - אולי תופתעו - בעצמו אושיה של ממש בקולנוע האמריקני. הוא חתום על "פורסט גאמפ" כמפיק, וזה ממש נקודת ציון טובה בקריירה, לצד זו המזעזעת של "פוסטמן" הכושל עם קווין קוסטנר - עליו הוא אחראי.
בנוסף, טיש הפיק גם את הסרטים "אמריקה X", "סנאץ'", "לוק סטוק ושני קנים מעשנים", את הקומדיה "סקס טייפ" שיצאה לאחרונה, ואת המותחן "נקודת שיוויון" שייצא בקרוב. למעשה, טיש בן ה-65 הוא האדם היחיד אי פעם אשר מחזיק בארון הפרסים שלו את גביע וינס לומברדי - גביע האליפות של ליגת ה-NFL, המוענק למנצחים בסופרבול (זה קרה לג'איינטס פעמיים תחת טיש ב-2007, ו-2011), לצד פסלון מוזהב שניתן לו על זכיית "פורסט גאמפ" באוסקר ב-1995.
טיש, שבית הספר לקולנוע באוניברסיטת ניו יורק קרוי על שמו (ואשר ביקר השנה בישראל כאורח פסטיבל הסטודנטים של תל אביב), בוודאי מתגאה בתו האיכות של האקדמיה האמריקנית לקולנוע, אבל אפשר להניח שהוא מקנא בהישגיו הקופתיים של תומאס טול - שותפם של בני משפחת רוּני. איש העסקים בן ה-44 הפך לאחרונה לאחד האנשים החזקים בהוליווד, ואולפני לג'נדרי אותם הקים הם כוח אדיר בזירה. מאז שיתופי הפעולה המרשימים עם האחים וורנר, ובראשה טרילוגיית "האביר האפל" ועוד, יצאו לדרך עצמאית עם "גודזילה" ובקרוב "מהיר ועצבני 7", חידוש "פארק היורה" ו"וורקראפט".
בניגוד לבני משפחת מארה, טיש ורוּני, עסקי הקולנוע של טול קדמו לעסקי הספורט, אך התשוקה שלו לפוטבול ובאופן מיוחד כלפי הפיטסבורג סטילרס מלווה אותו מאז ילדותו. כך ב-2009 הגשים חלום עם רכישת חלק בקבוצה אותה אהד כל חייו. אם אתם זוכרים, סיקוונס החורבן האחרון של "עלייתו של האביר האפל", צולם באיצטדיון הביתי של הסטילרס "היינץ פילד" ועל מגרש הדשא המתבקע מתרוצצים כמה מכוכבי הקבוצה האמיתיים (בן רות'ליסברגר, היינס וורד, טרוי פולאמלו ועוד). ספק אם הסצנה הזו היתה נוצרת ללא הכוונה מצדו של המפיק, שרצה להצדיע לשחקנים, שהפכו ניצבים.
לפני שלושים שנה, ג'פרי לורי חלם להיות מה שטול הוא עכשיו - מפיק הוליוודי מצליח. אלא ששורה של כשלונות קופתיים דחפו אותו לעסקי הפוטבול - רכישת קבוצת הפילדלפיה איגלס ב-1994 היתה העסקה הטובה ביותר של האקדמאי החביב, בן להורים יהודים עשירים מאוד בבוסטון. בצעירותו השתלב בעסקי הקולנוע של המשפחה - תאגיד ג'נרל סינמה הגדול, אך ב-1985 יצא לדרך עצמאית עם חברת הפקה משלו בשם צ'סטנאט היל פרודקשנס, ועמד בראש כמה סרטי נפל כמו "בלשית על עקב גבוה" עם קת'לין טרנר (1991) או "פוקס פייר" עם אנג'לינה ג'ולי הצעירה (1996).
דבר אחד טוב יצא ללורי מהתנסויותיו ההוליוודיות בתקופה זו, ועל הסט של הקומדיה "אני מת עליך" מצא את אשתו השחקנית כריסטינה וייס לה היה נשוי עשרים שנה. כיום הוא נשוי בעיקר לאיגלס שלו (וגם לאשתו החדשה טינה לאי), ומוצא זמן להפיק פרויקטים קצת יותר מסקרנים מהזן הדוקומנטרי - כמו "סרג'יו" של גרג בארקר (2009) על נציג האו"ם סרג'יו ויירה דה מלו שנהרג בפיגוע בעיראק, וכמובן "המעגל הפנימי" של צ'ארלס פרגוסון (2010), זוכה פרס האוסקר לסרט התיעודי, שמנתח את המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית. סוג של איבוד כדור במונחים ספורטיביים.
כשיש לך הרבה מאוד כסף, אתה יכול להרשות לעצמך להשקיע בסרטים שיוצאים נגד המערכת הקפיטליסטית, וגם להחזיק בבעלות על קבוצת פוטבול שהיא אחד הביטויים הכי רעשניים שלה. ליהנות מהחלום האמריקני וגם לחתור תחתיו. זה גם המקרה של פול אלן, שנודע בעיקר כחברו ושותפו של ביל גייטס בהקמת מיקרוסופט בשנות ה-70. כיום בגיל 61, אלן רב המעללים (המדורג 19 ברשימת עשירי ארצות הברית) מחלק זמנו בין ענייניו העסקיים, לאלו הספורטיביים (הבעלים של קבוצת NFL וקבוצת NBA), ואלו היצירתיים כאספן אמנות, כותב, מוזיקאי, וגם קולנוען.
אלן הוא יקיר העיר סיאטל, ולמעשה הוא רכש את קבוצת הסיאטל סיהוקס ב-1997 כדי למנוע את נטישתה. בפברואר האחרון הוא זכה לתגמול נאה עם זכייה ראשונה בתואר האליפות. מלבד זאת הוא גם הקים מוזיאון לזכר ג'ימי הנדריקס בעיר, אבל רוב מרצו היצירתי מושקע בקולנוע ובחברת ההפקות וולקן שייסד, ובאמצעותה הביא לעולם סרטי איכות כ"הרחק מגן עדן" של טוד היינס שהיה מועמד לאוסקר, ו"הארד קנדי" של דיוויד סלייד.
הנוכחות ההוליוודית בדירקטוריון ליגת ה-NFL מכובדת, אבל באופן מפתיע הנוכחות של ה-NFL בהוליווד זניחה לחלוטין. קצת מפתיע, אבל לליגה הנוצצת אין ולו קבוצה אחת בלוס אנג'לס הענקית (מה שמעוד מטריד את ראשיה). זה לא תמיד היה כך. למעשה, בדיוק לפני עשרים שנה עזבו הלוס אנג'לס ריידרס והלוס אנג'לס ראמס את העיר. הראשון לאוקלנד שצפון קליפורניה, השניה לסנט לואיס שבמיזורי. במקרה של הראמס, הנשמה הקולנועית המשיכה לפעום.
בהיסטוריה של הראמס נקשרו בעבר ידוענים שונים, ובראשם הקומיקאי האגדי בוב הופ, שהחזיק בבעלות על הקבוצה לתקופה קצרה בשנות ה-40 (ביחד עם בינג קרוסבי). ב-1972 רכש את הקבוצה קרול רוזנבלום, שבין שאר עסקיו היה שותף בחברת ההפקה Seven Arts, שחתומה בין השאר על יצירת "לוליטה" של סטנלי קובריק, ו"מה קרה לבייבי ג'יין?" של רוברט אלדריץ'. ב-1979 רוזנבלום טבע ומת והוא בן 72. וורן בייטי, קירק דגלאס, קרי גרנט ואחרים הגיעו להלוויתו.
אחרי מותו, ירשה אלמנתו השחקנית לשעבר ג'ורג'יה פרונטיר את הקבוצה, אולם צ'יפ רוזנבלום - בנה החורג - ניהל אותה עבורה, לצד פועלו כבמאי, תסריטאי ומפיק. הוא יצר את סדרת סרטי הילדים הכלבית "שילו", ואחראי כמפיק על הסרט הדוקומנטרי עטור הפרסים "Fuel" וגם על המותחן "הקריאה" בכיכובה של האלי ברי.
קארול רוזנבלום המנוח בוודאי היה מתגאה בבנו צ'יפ (שעדיין מחזיק בבעלות חלקית על הראמס לצד המולטימיליארדר סטנלי קרונקי) בכל הנוגע לעשייתו הקולנועית. גם אדי דה-ברטולו, הבעלים לשעבר של הסן פרנסיסקו פורטי-ניינרס ונותן החסות של בית הספר למשחק באוניברסיטת נוטר-דיים, יכול לציין בגאווה את הישגה של בתו טיפני דה-ברטולו שיצרה ב-1996 את הקומדיה "Dream for an Insomniac" בכיכובה של ג'ניפר אניסטון.
המיליארדר רוברט קראפט, יהודי חם ותומך נאמן בישראל, מעולם לא היה קשור לשואו-ביזנס. את מנת אבק הכוכבים שלו השיג מהתחככות בניו אינגלנד פטריוטס שבבעלותו ובידידו בנימין נתניהו. כל זאת, עד למות אשתו האהובה מירה ב-2011. כאלמן טרי, פגש קראפט בן ה-71 את השחקנית ריקי נואל לנדר הצעירה ממנו ב-39 שנים. הוא ניסה לסייע לה להתקבל לתפקיד בקומדיה ההוליוודית "לדפוק התמחות" בכיכובם של וינס ווהן ואוון ווילסון. האודישן המשותף לקראפט ובת חסותו הצעירה דלף לרשת והפך להיסטריה ויראלית. אפשר להבין למה:
בערוב ימיו קראפט מנסה לשחק אותה טום בריידי, הקווטרבק הנערץ שלו שנשוי לדוגמנית ג'יזל. אבל לנדר היתה יכולה להיות הבת שלו, מה שיכול קצת להביך. המבוכה של המאהב הקשיש בוודאי לא גדולה כמו זו שחש טימות'י מארה ב-2011 נוכח ההופעה הפרובוקטיבית של בתו רוּני ב"נערה עם קעקוע דרקון" של פינצ'ר. השחקנית הצעירה נחשפה על המסך בעירום מלא ובסצנות סקס קשות. "היא כל הזמן חזרה והדגישה, 'אבא, זה רק משחק'", סיפר אז האב המודאג.
ומארה עצמה, היא הסבירה שהעירום בסרט היה מתבקש. "זה חלק כל כך חשוב מהדמות בספר, כך שלא חשבתי על זה פעמיים", הסבירה את גישתה הנועזת, אותה היא לא חולקת כלל וכלל כשזה נוגע למעודדות במשחקי הפוטבול. הג'איינטס והסטילרס הן שתיים משבע הקבוצות היחידות ב-NFL שאינן מחזיקות בצ'ירלידרס. "זה כל כך עלוב. זה מפריע לשחקנים להתרכז ולוקח תשומת לב מהמשחק עצמו. אנחנו באמת צריכים את הנשים החצי ערומות הללו שמתרוצצות שם?", היא אומרת.
