מי מפחד מחתולים בספרים?
מאירה ברנע פחדה כל חייה מחתולים, עד שהתגברה על המכשול בעזרת דמויותיהם בסיפורים. מהחתול במגפיים, דרך שאול החתול המשעשע ועד לדוקטור סוס ואפילו לאמן ומרגריטה - על הפרוותיים שעושים את ההבדל
בשעה שלוש בלילה התעוררתי עם קוצר נשימה חריף, עיניים נפוחות ופצעונים מגרדים בכל גופי. לא יכולתי לדבר או לנשום. הייתי בטוחה שאני הולכת למות. אני זוכרת את קולה של סירנת האמבולנס ואת שירה יושבת לידי ומנחמת בחצי חיוך מבוהל, "טוב נו, אז אולי היתה לך סיבה לפחד מהם".
לחתולים ספרותיים יש יתרון בולט על פני חתולים אמיתיים. אליהם אני לא אלרגית, אותם אני אוהבת ומעריצה מקרוב, קרוב מאוד ולכן הייתי חייבת לברוא את כראמל, החתול הפרטי שלי - המורכב מכל גיבורי החתוליים מכל הזמנים. הנה עוד כמה ספרים מעוררי השראה על חתולים:
"החתול במגפיים"
"החתול במגפיים" הוא הזיכרון הספרותי הראשון שלי, והאגדה האהובה עלי מאז ומתמיד. כילדה אני זוכרת את עצמי מבקשת מאמי להקריא לי את הסיפור על החתול במגפיים שוב ושוב ושוב. בכל פעם ישבתי בפה פעור והקשבתי לסיפור כאילו שזו היתה הפעם הראשונה. בעיקר אהבתי את הכינוי שהחתול המציא לאדונו "המרקיז מקראבאס", שם שנראה לי לקוח ממלכה רחוקה רחוקה וקסומה.
כשבגרתי, אהבתי להשוות בין כל הגרסאות השונות, ולאסוף תרגומים ועיבודים שונים של המעשייה. במקום הראשון, ללא ספק, זוכה העיבוד של גדול הסופרים הגרמניים, אריך קסטנר, שבהומור הייחודי לו, שדרג את העלילה אפילו עוד יותר.
"האמן ומרגריטה", מאת מיכאל בולגקוב
לרוב כשאנשים חושבים על הספר "האמן ומרגריטה", מיד עולה בראשם דמותו של האמן, של מרגריטה, ואולי דמותו של בליבית או של השטן. הם חושבים על החברה הרוסית ההזויה והמסואבת של התקופה עליה נכתב הספר, על ישו, על יהודה איש קריות - ואילו אני חושבת רק על דבר אחד: על הגיבור האמיתי של הספר: "בהמות". אותו חתול גאון, עוזרו של השטן, הניחן בחינניות חתולית מתפרצת, ברוע טהור ושובה לב, אגואיסט בכל רמ"ח אבריו, ויחד עם זאת - אצילי ומעורר קנאה והערצה.
שלוש פעמים ניסיתי לקרוא את הספר ללא הצלחה (לזכותי יאמר שהניסיונות נעשו בגיל צעיר) אך בפעם הרביעית התגברתי על הקושי - ושמחתי על ההתעקשות. זהו ספר ששווה להתאמץ עבורו ולו רק למען ההכרות עם "בהמות".
"רישומון", מאת אילנה זפרן
איכותי, מצוין, משעשע, מעולה, מבדר, מושלם, הורס, חלומי, משובח, מצטיין, מהמם, מגניב, מדליק, גאוני, עצום, מדהים, מצחיק - או במילה אחת: "רישומון".
כחובבת רומנים גרפיים, את אילנה זפרן הכרתי לראשונה ב-2005 בספרה "סיפור ורוד", וכבר מספר שנים שאני לא מרשה לעצמי להתחיל את סוף השבוע מבלי להתעניין מה שלום רפי, ספגטי, אמא 1 ואמא 2. הספר פשוט ממכר. אני מזדהה עם משפט המחץ של רפי, שלצערי מסכם את מצב האמנות והספרות כיום: "האמנות לא תקנה לי טונה". קיבלתי את הספר במתנה מבעלי, והוא נמצא ליד מיטתי להשראה ולשיפור מצב הרוח.
"שאול החתול - אני אוהב לצעוד בנעלים לבנות", מאת אריק ליטוין
לפני כשנתיים, כשבני המהמם אבישי היה בן שנתיים וחצי, דייר חדש הצטרף לביתנו - שאול החתול. אני חושבת שאם מישהו היה מנסה לספור כמה פעמים הקראתי את הספר הנפלא הזה לבני, לחברים שלו ולאחיינים שלי, הוא היה מגיע למספר מפלצתי שאיש מעולם לא ראה כמותו.
רשמית, אני מכריזה עליו כעל הספר שקראתי הכי הרבה פעמים בחיי. באופן מוזר אף פעם לא נמאס לי להקריא אותו. הספר על שאול עושה מצב רוח טוב בכל פעם שנוגעים בו. מכיוון ששאול שר, אני נאלצת לשיר איתו - ומי שמכיר אותי יודע ששירה זה לא הצד החזק שלי, אך משום מה הילדים אוהבים את זה. המצאתי לחן משלי לשורת המחץ החוזרת על עצמה בספר, וזה פשוט תפס.
אנשים נוספים ששמעו אותי, החלו לחזור אחרי ולהקריא לילדיהם את הספר לפי הלחן שלי. לשלוש שניות נגעתי בתהילתם של גדולי המלחינים, ואז הגיע הספר השני על עלילותיו של שאול "כפתורים באים כפתורים הולכים", ולא הצלחתי לשחזר את ההצלחה. אני עדיין מנסה לעבוד על לחן שיתאים לטקסט. הספר, אגב, מתאים לגילאי שנתיים ומעלה, ולכל מי שרוצה לעודד חבר דיכאוני ורוצה לגרום לו לחייך.
"חתול תעלול", מאת ד"ר סוס
אני זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי את הספרים הנפלאים הללו, ממש כאילו זה קרה אתמול. הייתי בערך בת שבע, ושניהם עמדו על המדף בחדר השינה של בן דודי איציק, שהיה עמוס בכל מיני ספרים מגניבים. שלפתי אותם מהמדף, וכשהתחלתי לקרוא בהם לבי פרפר מרוב אושר.
אני לא חושבת שניתן לתאר את התחושה הראשונית הזו
במילים שיצליחו להמחיש באמת את גודל ההתרגשות. מאז חזרתי אל שני הספרים הללו פעמים רבות, ובכל פעם מחדש - התגלגלתי מצחוק. לשמחתי, גם בני אבישי נדבק באהבה הגדולה שלי אליהם. אם יש ספר ילדים אחד שאני מקנאה בסופר שכתב אותו ושהייתי מעוניינת לחזור אחורה בזמן ולכתוב אותו בעצמי - זה הספר הזה.
מילדותי ועד היום, כשאני לבד בבית ופתאום נשמעת דפיקה בדלת, אני מקווה שיגיע אורח מגניב כמו חתול תעלול. משום מה, אצלי אלו הם תמיד השכנים מהדלת ממול. אמנם גם אותם אני מאוד אוהבת, אבל זה לא אותו הדבר.
ספרה של מאירה ברנע, "כארמל", ראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.
לפנייה לכתב/ת 
