"צביטה בלב": לבגוד, לבשל, לאהוב
הרומן המכונן שכתבה התסריטאית נורה אפרון ("כשהארי פגש את סאלי") קיבל שם נעים וצובט, בעוד הוא בעצם בועט בבטן הרכה של הגברים הבוגדים ומתאר בהומור נוגע ללב את חיי הנשים הנבגדות. דרך הספר היא נתנה דרור ליוצרות ולקוראות לפטפט בין כריכות - אבל היתה המוכשרת מכולן
ממקום מושבה בפנתיאון, נורה אפרון ז"ל יכולה להשקיף בסיפוק על הנעשה כאן למטה. עשורים אחרי הופעת ספרה "צרבת" בעברית, כעת הוא רואה אור מחדש לטובת דור חדש של נשים נבגדות, נעלבות או בעלות אוריינטציה הומוריסטית כלפי הטרגדיות הגדולות של החיים. עכשיו קוראים לו "צביטה בלב", כשמו העברי של הסרט שהתבסס על הספר.
זו טעות, כמובן, שהחלה בחששם של מפיצי סרטים מפני הצופה הפוטנציאלית שתחשוב כי "צרבת" זה, ובכן, מעין פרסומת לתרופה כמו אומפרדקס או קרבוסילאן, והלא Heartburn באנגלית היא הרבה יותר מזה - במשמעותה המילולית. ונורה אפרון התכוונה לכל מילה: מי שבגד בה עם אשת דיפלומט גבוהה מדי וחכמה, מי שהיה בעלה השני, קארל ברנסטין מן הצמד וודוורד וברנסטין שחשפו את פרשת ווטרגייט והיו לעיתונאים הכי מפורסמים בשלהי המאה העשרים - זה האיש ששרף לה את הלב. צביטה? נסו בעיטה. עם מגף כבד וממוסמר.
מעשה שהיה כך היה: בהיותה בחודש השביעי להריונה ובלי שום יכולת לבגוד בחזרה בתור נקמה, גילתה אפרון כי ברנסטין עושה זאת עם הגבוהה ההיא, שהיתה מבאות ביתה. הגילוי היה רעם ביום בהיר - כפי שקורה בדרך כלל. הסימנים המקדימים התגלו ככאלה רק באיחור גורלי. וושינגטון, שבה היו השניים פאואר-קאפל מבוקש ומחוזר, רחשה ובחשה בסיפור העסיסי, עד שמיצתה את טיפת המיץ האחרונה שלו, ובאותה עת ממש היתה נורה אפרון צריכה להתגרש, ללדת ולצאת מהבית בראש מורם, לא בהכרח בסדר הזה. מובסת ומדוכאת, זכרה (ורק לפרקים) שיש בידיה נשק אחד שבו תוכל לנקום באופן הכי אלגנטי בעולם: מה לעשות, הוא היה עיתונאי מפורסם יותר - אבל היא ידעה לכתוב.
אומרים שנקמה אינה מניע מועיל לטיבה של יצירה ספרותית. אז אומרים. "צרבת" הוא אלכימיה טהורה של הגחכת העצמי וזעמו, תוך שמירה על אמפתיה מדודה לדמות הזועמת, ואפילו למניאק, יימח שמו וזכרו. הספר הוא גם ממואר על משפחה יצירתית ואקסצנטרית עד כדי טירוף, וגם רומן שפורש בפני הקוראת בקנזס או בקרית מלאכי, את אורח חייהם של וושינגטונים עשירים ומפורסמים בחדר המיטות ובחדרי הישיבות.
כמובן שזה היה רומן מפתח, וכל וושינגטון ידעה במי מדובר. הנקמה הושגה, בערך. ברנסטין זעם, ואפרון, בהקדמה לספר, תמהה איך הרשה לעצמו לכעוס עליה כשהוא הבוגד והיא רק כתבה. ואנשים אהבו את הספר, אהבוהו מאוד. עד כדי כך שזה הפך למקפצה לקריירה נפלאה של אפרון ככותבת תסריטים ("כשהארי פגש את סאלי") וכבמאית ("נדודי שינה בסיאטל") וכסופרת שהוציאה לאור ממאורים ורשימות, אבל מעולם לא כתבה עוד רומן שמשתווה בעוצמתו ובאיכויותיו ל"צרבת".
עיקר כוחו היה, ועודנו, בהבנה העמוקה לנפשן של נשים. ההבנה הזאת חוצה גבולות של מעמד ותרבות, השכלה וקריירה, דתות ודעות. ברגע שאישה מגלה שבוגדים בה, כנראה שמשהו קמאי משתחרר במערכת הלימבית האחראית על עיצוב הרגשות במוח - ומציף. יום יבוא והמדע יסביר את המכניזם. עבור מיליוני נשים שקראו, נורה אפרון כבר הסבירה, וניצחה, ונתנה דרור להמון יוצרות פוטנציאליות לפטפט על חייהן בין כריכות. הצרה היא שרובן היו מוכשרות פחות ממנה, אינטליגנטיות ומשכילות פחות - ולא נורא מצחיקות.
צוחקים כדי לא להישאר עם תחושת המועקה של הצרבת שבלב,
ואפרון אומרת שיכולת ההגחכה העצמית היא בעצם התרופה היחידה לטרגדיה. והיא אומרת זאת בחן עצום דרך הגיבורה שלה, המוסווית ככתבת אוכל ידועה. דורות של נשים הכינו לעצמן, בעודן בוכות קצת, פירה של נורה אפרון, שהוא הנחמה האולטימטיבית לפני שמתחילים לצחוק. גם המתכונים - ואני יכולה להעיד על כך מניסיון - אינטליגנטיים ומוצלחים להפליא.
כוכבו של ברנסטין דעך אחרי שהספר יצא לאור. כוכבה של אפרון זרח, עד שנתקפה סרטן ומתה. יש צדק בעולם, לפחות לפרקי זמן קצרים. הספר יאריך חיים אחריה, מפני שהוא עדיין משובב נפש ואוניברסאלי לגמרי, כפי שהיה ביום שבו התיישבה, מוצפת דמע, לתעד כיצד גילתה - דרך הקדשה בספר ילדים - שהיא קורבן של בגידה, ומאסה בחיי הקורבן.
תרגום עברי חדש אחרי שני עשורים ויותר הוא ממש מעשה מתבקש. שפתנו המדוברת מתחדשת בקצב מטורף, ומה שנחשב לנורמה של תרגום אז - הגבהת הלשון ועיקורה מסלנג עד כמה שאפשר, לא עובד כמו פעם. אבל גם ריבוי סלנג עדכני לא בהכרח עובד, וגם לא טעויות מביכות ("מרשם" לעוגת גזר? מה זה פה, פניצילין? ואננס כתוש? לכל היותר "מרוסק", אם כי הכוונה הקולינרית היא ל"קצוץ"). יש כהנה וכהנה עיזים פועות בקול בתוך התרגום, אבל הן מפריעות לרגע ונעלמות מיד, בגלל האיכות הלא מתפשרת, הנדירה כל כך, של המקור.
"צביטה בלב", מאת נורה אפרון. תרגום: אורית הראל. 180 עמ'.
