שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    עוני מדכא
    עוני הוא אמצעי נהדר לדיכוי חברתי ולהשגת מטרות פוליטיות. ביום שבו העניים יבינו זאת ויעלו לגן הוורדים, הם לא יצטרכו לחכות עוד לתרומה
    חלפו עברו ימי החג, וראו - למרות שתרמנו ועשינו עבורם ערבים חד-פעמיים ומרגשים בטלוויזיה, למרות שקנינו להם מצרכים וארזנו בארגזים כל טוב - העניים נשארו עניים. הם יישארו כאלה גם בחגים הקרובים, שבהם כבר לא מקובל להתגייס ולתרום. והם יישארו, למרבה הצער, אלה שמושיטים ידיים גבוה-גבוה למעלה אל משאית החלוקה.

     

    עוד בערוץ הדעות של ynet

    המופע הדו-פרצופי של אבו מאזן / שאול רוזנפלד

    מע"מ 0 לא יעזור לנו / אנגדאו יעקב

     

    בערבי ראש השנה ופסח אפשר לראות את המשאיות האלה סובבות בשכונות הפחות מוצלחות של ערי הפריפריה. לעתים, מגוהץ וחגיגי, ניצב על גביהן גם כבוד ראש העיר שמעביר לעניים במו ידיו את הארגזים בעודו מביט בהם מלמעלה וחושב לעצמו, למה לי כל האוכלוסייה החלשה הזאת? והאוכלוסיה הזאת, מה לעשות, חלשה כבר דור שני ושלישי. לא, עוני זה לא עניין תורשתי. זה עניין שנוצר בעיקרו מתפישת עולם, ותפישות העולם של ממשלות ישראל לדורותיהן זהות להפליא: עוני, כך הן גוזרות, הוא סוג של רע הכרחי.

     

    בכל מקום יש עוני, אך למה אצלנו שיעורי העוני גבוהים פי שניים מאשר במדינות אירופה? בגלל בעיות הביטחון. למה לא עושים די למען הקטנת הפערים? כי לא נשאר כסף. למה המנגינה הזאת לא משתנה? כי - וכאן טמונה הבעיה המרכזית - לעניים, כמו לשאר אזרחי ישראל, חנונים ורחומים ככל שיהיו, חסרה תודעה של זכויות אזרח.

     

    ראינו ניצנים של תודעה במחאה החברתית, שם ניסו מוביליה ללמוד תוך כדי הליכה את יסודות הדמוקרטיה: שוויון בחלוקת משאבים בין האזרחים, ואין מדובר על שוויון מתמטי כי אם מהותי, וכזה שמאפשר לכולם לחיות בכבוד. בישראל אין הגדרת מינימום לסכום הנדרש לאדם כדי לחיות בכבוד, אבל אלה שלא יכולים להשתכר מפאת נכות או בעיה אחרת, יקבלו קצבה ועוד קצבה מדי חודש בחודשו, שתקבע אותם ואת ילדיהם לנצח מתחת לקו העוני.

     

    ממשלות ישראל לדורותיהן למדו דבר אחד חשוב: המוני אזרחים כאן לא באמת מבינים מה תפקידה של ממשלה. במקום שיאלצו אותה לדאוג לרווחתם, הם מתים מפחד פן תתמסמס הקואליציה. במקום שימחו על קיפוח זכויותיהם, הם מקבלים את האין-ברירה המוטח בפניהם השכם והערב כבר עשרות שנים. במקום לכפור במולך הביטחוני, הם משועבדים לו, למפלגות ולדרכים שהנציחו כאן את העוני באורח מחפיר.

     

    מהפכות גדולות מהמחאה החברתית החלו כשלעניים כבר לא היה כוח לשאת את מצבם וכשהבינו שהוא תולדה של פוליטיקה קטנה, הישרדותית ומלוכלכת. היו מהפכות, מרידות והפגנות עניים במקומות נאורים משלנו בעולם, רק לא כאן. מדוע? כי התפישה לפיה עוני הוא גזירת גורל היא סוג של רוח המפקד המחלחלת אל נפשות חייליו. באורח פלא, בני השכבות הסוציו-אקונומיות המוחלשות - מילים מכובסות לתיאור עניים מרודים - הם שמרנים עד כדי כך ששוב ושוב יצביעו בחדווה עבור מי שרומס אותם ושואב אל קרבו גלידה-פיסטוק בסכום שנתי גבוה מקצבת ניידות של נכים.

     

    בכלל, נכים? מעמסה חברתית מיותרת. קצבאות הנכות כשלעצמן דנות רבבות אנשים לחיים מנוולים של עוני, אבל הן לא יועלו גם השנה. למה? כי הייתה מלחמה, והיא התאפשרה בזכות קונצנזוס חברתי רחב שכלל גם העניים. ספק אם הבינו מה מלחמה כזאת מחוללת במקרר הביתי, או ביכולת לשלם תשלומי הורים בבית ספר. ספק אם יזכרו. לעניים יש המון צרות על הראש, לא תמיד הם זוכרים מה שחשוב באמת.

     

    כי מה שחשוב, סמוי מן העין. עוני הוא אמצעי נהדר לדיכוי חברתי ולהשגת מטרות פוליטיות. ביום שבו העניים - לא חשוב מאיזו עדה - יבינו זאת, ביום שיפסעו כאיש אחד אל גן הוורדים בירושלים או יעמדו מול משרדי הממשלה ולא יתפזרו - ביום הזה תיאלץ הממשלה, יהא טיבה אשר יהא, להבין כי הנה העניים חושבים שמגיע להם, רק כי הם בני אדם ואזרחים. אזרחים הם אנשים שלא אמורים לחכות למשאית החלוקה, בערב חג או ביום חול, עם כבוד ראש העיר ובלעדיו. אזרחים הם אנשים שגם להם מגיע, מפעם לפעם, גלידת פיסטוק.

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עידו ארז
    מחפשים מזון על רצפת השוק. ארכיון
    צילום: עידו ארז
    צילום: גבי מנשה
    אריאנה מלמד
    צילום: גבי מנשה
    מומלצים