זיכרונות ילדות ממלחמת יום הכיפורים

בתקופת מבצע צוק איתן, בעיקר עם הכניסה לשלב הלחימה הקרקעית, מצאנו עצמנו בני החמישים (פלוס -מינוס), הורים לחיילים שלחמו בעזה, דואגים וחרדים מאוד לשלומם של הבנים. בפגישות ומעגלי שיח שקיימנו בעמותת נט״ל (למען נפגעי טראומה נפשית מטרור ומלחמה) עם הורים ללוחמים, שיתפנו בתחושות, ויחד שזרנו סיפורים אישיים, פחדים קמאיים ותקוות. נשאנו תפילה משותפת לשובם של הבנים בשלום.

אנחנו שלחמנו בלבנון ובאינתיפאדה, נולדנו בתקופת מלחמת ששת הימים, עלעלנו באלבומי הנצחון, שרנו את השירים (שארם א-שייך, נאצר מחכה לרבין, ועוד) ונישאנו על גלי האופוריה. פרוץ מלחמת יום הכיפורים, תפס גם אותנו, בני ארבע, חמש או קצת יותר, מאוד לא מוכנים. לא מוכנים לקלוט ולהבין את גודל השבר. את מימדי האובדן. לא מוכנים להבין, וודאי שלא לקבל את השבר והטראומה האישית והלאומית שעם השפעותיה המכוננות אנו מתמודדים עד היום.

קרייני רדיו המדווחים מהקרבות בטון רציני וכבד

בשולי השיח של מעגל ההורים, מצאנו עצמנו לעתים משתפים בזכרונות שלנו כילדים, ממלחמת יום כיפור. זכרונות שיש בהם מראות שנמהלים בצילומי שחור לבן מאלבומי תמונות ישנים. זכרונות שבהם תרועת שופר בבית הכנסת מתחברת לצפירת אזעקה ולדווחי חדשות של קרייני רדיו המדווחים מהקרבות בטון רציני וכבד. זכרונות של גשם ראשון של אוקטובר, שריחו האופייני כל כך, המעורר תחושות געגוע ושכרון נוגע בריחות אחרים - כדורי נפתלין בארון, טחב שמיכות צמר צבאיות במקלט ושמן רובים.

17 באוקטובר 73. אריק שרון עם חיים בר לב

יש משהו מאוד מתעתע בזכרונות ילדות. אירועים שנחרטים בזכרון בגיל צעיר, בדרך כלל מתבססים על חוויה חושית (מראה, קול או ריח) ועל מרכיב רגשי, הקשור לעצמת האירוע ולהשפעתו על חייו הרגשיים של הילד/ה. בגיל 4 או חמש אין עדיין את השפה ויכולת ההמשגה שיש לנו כמבוגרים. רק בגילאי העשרה הפרספקטיבה מתחילה להשתנות אבל עדיין יש פער בהבנה וביכולת לתפוס משמעויות עמוקות של אירועים דרמטיים. עם השנים, זכרון חמקמק יכול להפוך לתובנה עמוקה ולעתים לתמרור שמסמן לנו מה חשוב בחיים, מה משמעותי וממה יש להשמר.

"לא יודעת איך להסביר את זה, אולי כי לא היו לי אז מילים. אני זוכרת איך בבית הכנסת, כולם לבושים לבן, ואת התחושה שהחגיגיות וחרדת הקודש של יום הכיפורים הפכו לחרדה קיומית, נוכחת וחזקה... זוכרת גם שבלילה הכל היה חשוך, החלונות סגורים עם וילונות כהים בגלל ההאפלה. פנסי מכוניות היו צבועים בכחול, נראו כמו עיניים של איזו חיה... ". (א׳ בת 5).

"אני זוכר שעת דמדומים בין ערביים, על הדשא מתחת לעצי אורן בקיבוץ ישבו חברים והאזינו לרדיו טרנזיסטור, כזה של פעם עם עטיפת עור בצבע חום וסוללה גדולה שמחוברת אליו. הם דיברו בשקט ובכובד ראש. ריח הדשא התערבב בריח שרף האורנים והאוויר עמד, כבד. אנחנו הילדים ששיחקנו ליד, הרגשנו שלא מתאים להשתולל ולצעוק. עברנו ליד המבוגרים בשקט, מנסים להבין מה קורה..". (י׳ בן 6).

עלבון של ילד קטן שמרגיש שרימו אותו

משהו חשוב קורה. משהו קרה לנו, כחברה, כמדינה צעירה. מלחמת יום כיפור פרצה מעט לפני יום הולדתי השישי. באותו בוקר הלכנו לחוף הים. לא היה בית כנסת בקיבוץ וכמו בכל שבת או חג, מראשית הקיץ ועד אחרי החגים, בילינו בחוף הים. אני זוכר את האור הרך של הסתיו, חול חמים בין אצבעות הרגלים ורוח חזקה נושבת.

הים היה סוער, כמו מבשר את סערת המלחמה שעתידה להתחולל בחיינו, אבא שלי לקח אותי בידיו ויחד נכנסנו למים. פתאום הגיע גל גדול מאוד. לאבי היה ברור שלא יוכל להחזיק אותי מספיק גבוה ובהחלטה של חלקיק שניה, צלל ביחד אתי אל מתחת לגל הנשבר. תוך זמן קצר עלינו חזרה לפני המים אבל היות ולא הייתי מוכן לצלילה הפתאומית, בלעתי מים ועיני שרפו ממלח הים ומהעלבון הצורב.

ההבנה שיש כוחות חזקים שאין לנו תמיד שליטה עליהם

אני זוכר תחושת כעס. עלבון של ילד קטן שמרגיש שרימו אותו. כעסתי על אבי, בכיתי ויצאתי מהמים, הלכתי ברגל חזרה לבית הילדים בקיבוץ. אחר כך אבא נעלם. הוא גויס בצו 8 ויצא להלחם עם יחידתו בחזית רמת הגולן. למעשה מאותו רגע בחוף הים, לא ראיתיו שבועות רבים ולא ידענו מה קורה אתו.

חרדנו לשלומו וחיכינו.

שנים רבות לאחר מכן, הבנתי שלמעשה בחוויה שלי כילד, בתקופת מלחמת יום הכיפורים, היתה איכות שדמתה לטלטלה שעברה על כלל החברה הישראלית: השבר בתחושת הבטחון, ההבנה שיש כוחות חזקים שאין לנו תמיד שליטה עליהם וההכרה שלא תמיד יהיה מי שישמור עלינו.

עם השנים, הלכה והתפתחה גם ההבנה שצריך לתת מקום והתייחסות לאלו שחזרו מהקרב, לראות את הפציעה הבלתי נראית שגרמו להם מוראות המלחמה. זכרונות הילדות של בני דורי, הזכרון הקולקטיבי של מה שהדור של הורי כינה ״המלחמה האחרונה״, בנוי מתלכיד של תמונות, של אובדנים ושל הבנה מאוחרת. בין היתר מאז, כחברה, אנו נותנים יותר מקום לכאב האישי, למשמעות חוויות המלחמה של אלו שנלחמו, שנפצעו בגוף ובנפש. זכרונות ותובנות אלו, מלווים אותנו היום כהורים, בעת שאנו פוגשים את ילדינו ששבו מהקרבות ברצועת עזה.

• הכותב יותם דגן הוא פסיכולוג קליני, מנהל השירותים הקהילתיים בעמותת נט״ל .
• קו הסיוע של נט"ל למען נפגעי טראומה על רקע לאומי: 1800-363-363.