שתף קטע נבחר

להביט לשונא בעיניים

מה מניע את השנאה? מה גורם לה להמשיך לחיות? עם השאלה הזו יצאנו לדרך. התמונה מחברון בספר היווני הבהירה את אחת המסקנות: שנאת זרים היא פסיפס צבעוני של שקרים מגוחכים. מגוחכים ומסוכנים מאוד

הדבר העצוב והמפחיד ביותר ששמעתי במהלך צילומי "שנאה" היה ההשלמה. לא הטקסטים המאיימים של הנאצים, האנטישמים היוונים או המתלהמים מהרחוב הבריטי. הדברים שהם אמרו על ישראל ויהודים היו צפויים במידה מסוימת. הם באו אל השיחות עם סל מלא ברעיונות מגוונים: שטמה, הסתה, גזענות טהורה ומוסר גמיש מאוד.

 

אבל ההשלמה, ההשלמה של היהודים, היא זו שהפחידה אותי.

 

דארן פלדמן, אזרח בריטי צעיר, ספורטיבי, עם אנגלית מצוינת וחינוך אוניברסיטאי מעולה. הוא היה דוגמה להשלמה הזו. פלדמן יצא מהלימודים ונחת אל ג'וב חלומותיו: מתכנן בחברה אמריקנית גדולה, עם סניף בלונדון, שעוסקת בשירותי בריאות פרטיים. הוא עבר תהליך מיון מפרך במיוחד, גבר על עשרות מועמדים, ולבסוף קיבל את המשרה שייחל לה. הייתה רק בעיה אחת: קראו לו פלדמן. והבוס שלו לא אהב את זה.

 

לדארן, שאותו פגשתי בכיכר ראסל הירוקה במרכז לונדון, יש קעקוע על רגלו עם שמו העברי: יעקב בן יצחק. החבר'ה במשרד הראו איש לרעהו את הקעקועים, וגם הוא. איכשהו הסיפור הגיע לבוס. החלה מסכת הטרדות ארוכה, שכללה נאצות והצקות קטנות, פגיעה בקידום והעברתו הפיזית מהמשרד למשרד אחר. בסוף פלדמן נשבר, עזב, ותבע בבית המשפט. הוא עשה את זה בעידודם של חבריו לעבודה, שצפו בשתיקה בהתעללות הגזענית. כאשר הגיע הרגע והם עלו לדוכן העדים, הם שיקרו תחת שבועה. לטובת הבוס האנטישמי, כמובן. איך בית המשפט ידע? כי אצל פלדמן היו שמורות הודעות הטקסט שלהם. אלה שבהן הביעו אמפטיה ותמיכה במצבו.

 

פלדמן ניצח. כשהוא שוחח איתנו, בכיכר הירוקה והמעטירה, הוא אמר ש"חשב שאנשים עברו הלאה מלעשות דברים כאלה. כנראה שלא". הוא גם הבליע שאתה "שומע הערות כאלה בבית הספר", אבל שם זה לא נראה רציני. זו ההשלמה; וקשה מאוד להתמודד איתה. כי גזענות ושנאת זרים קיימות בכל מקום. ונגד כל מי שמשתייך למיעוט -גם אצלנו, בישראל. ואחד הדברים שקורים לבני מיעוטים (כן כן, יהודים בחו"ל הם בני מיעוטים) הוא ההסתגלות ו"ההכלה" של מצבם המיוחד. זה אומר שכשמחפשים שעיר לעזאזל, כשמחפשים סיבה, אז היהודי הוא קורבן מוצלח. יש גם אחרים: פקיסטנים, ניגרים, אירים ועוד ועוד. וזה בבריטניה - מדינה שנהנית משיעורי אנטישמיות בין הנמוכים באירופה.

 

מה מניע את השנאה? מה גורם לה להמשיך לחיות?

 

עם השאלה הזו יצאנו לדרך. פגשנו קשיש גרמני בתחנת דלק שפצח, כמעט בלי ששאלנו, במניפסט אנטישמי רחב והבהיר לנו בפרצוף שצריך להשמיד את כל היהודים. נפגשנו עם ניאו נאצים גרמנים שהסבירו כי אם היטלר היה מנצח במלחמה ממילא לא היינו "שומעים בכלל על 6 מיליון יהודים". הטיעון הריק הזה, הצורני, היה עבורם סוג של הצדקת השואה: מה שחשוב הוא לא מה קרה באמת, אלא מי כותב את ההיסטוריה.

 

ביוון, שחוזה את עליית המפלגה הנאצית הגדולה באירופה, השחר המוזהב, פגשתי את האב הרוחני של האנטישמיות היוונית. קונסטנטין פלווריוס, כותב ספרי פלסתר אנטישמי מהזן הישן הטוב. הרגע המספק - אם היה כזה - בשיחה אתו, התרחש כשהוא הראה לי בגאווה את התמונה שפותחת את ספרו "האמת על היהודים" (שמכיל כמעט אך ורק שקרים). רואים בה חייל מושך אישה.

 

הבטתי בתמונה. ככתב שטחים לשעבר זיהיתי מיד את המיקום. זה אזור רחוב השוהדה בחברון.

 מה אתה חושב שקורה בתמונה, שאלתי את פלווריוס. היא פלסטינית וחייל ישראלי מתעלל בה הוא ענה ללא היסוס. זו מתנחלת, אמרתי לו. והחייל הזה מתעמת איתה, קרוב לוודאי, כדי למנוע ממנה להתגרות בפלסטינים. פלווריוס הביט בי. בכל זאת, התמונה הזו פותחת את ספרו.

 

"אתה רוצה שאראה לך תמונות אחרות?", הוא שאל בחיוך.

 

האנקדוטה הזו הבהירה את אחת המסקנות הסופיות: בסוף, שנאת זרים (בכל מקום) היא אוסף של שקרים. שקרים קטנים; הזר מלוכלך ומסריח. שקרים גדולים – הזר לוקח לי את העבודה, הוא יאנוס את אשתי, הוא ישתלט על המדינה. פסיפס צבעוני של שקרים מגוחכים. מגוחכים ומסוכנים מאוד.

 

סרטו של נדב איל "שנאה" ישודר בערוץ 10 הערב ב-21:00

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים