שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מאכילים את הילדים שלכם בזבל: "שיר הסלפי" של הפסטיגל
    אם חשבתם שנמוך יותר לא ניתן לרדת, זה הזמן לצפות ב"שיר הסלפי", שיר הנושא של הפסטיגל השנה, עם הפזמון האלמותי "אני מת על עצמי" ובת 12 שמפלרטטת עם הצלם בבת מצווש. אריאנה מלמד מבינה איזה צ'ק שמן גרם לכל המשתתפים להשתתף בזבל הזה - אבל לא מבינה איך אתם, ההורים, משתפים איתו פעולה
    קניתם כרטיסים לפסטיגל? לא נורא. עדיין לא מאוחר להתיישב מול המחשב, להקשיב ל"שיר הסלפי", ולהבין סוף סוף שבמסווה של בידור מושקע ולייזרים, כוכבים ונצנצים ידוענים סוג ב' על סגווי וכנפיים זוהרות מפלסטיק - אתם הולכים להאכיל את הילדים שלכם בזבל.

     

    לזבל אבות רבים וגם אמהות, ביניהם אלי פיניש ומריאנו שמקפצים על הבמה בצד דנה פרידר ורוני דלומי וליבי רן, אליענה תדהר ועוד: כל אחד מאלה לא מכבד את הילדים שלכם ומזלזל בילדים בכלל. וכולם לא עמדו בפיתוי של הצ'ק השמנמן בתום חודשיים וחצי של עבודה מפרכת. בצד השני של הצ'ק הזה צריך להיות כתוב: "כסף חשוב יותר מרף מינימלי של הגינות תרבותית". ספק אם מישהו מהמשתתפים עדיין מבין במה המדובר.

     

    <<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

     

    נתחיל ברשותכם באב רוחני אחד, רולי אייזן מהרכב ההיפ הופ KYD, יצרן פסולת עם ותק ומוניטין בענף ומי שעומד מאחורי "לייק עלייך נשמה/חיים וירטואלים שלי", השיר והקליפ רווי הענטוזים, המחשופים והאיזכורים המיניים. בארץ הוולגרית בה ילדים הומים "פסטיגל, פסטיגל" והוריהם חושבים שהם עושים להם טובה כשקונים להם כרטיסים לדבר הזה, "לייק עלייך", שהתחבב על צביקה הדר ושות' באיזשהו אודישן שכוח אל, סלל את הדרך לכתיבת ה-להיט של הפסטיגל. מה, בני החמש שלכם עדיין לא מכירים אותו? טוב, זה בגלל שיש רק מאתיים אלף וקצת צפיות בימים הספורים שהזבל באוויר.

     

     

    "הייתי בים ועשיתי סלפי דוזה"

    תחילה, מוזיקה, כלומר - העדרה. אין אפילו משפט מוזיקלי מעניין אחד בכל היצירה הזאת, אין דבר שייחרט בזכרון כמלודי או הרמוני או סתם לא צורח. וזה יהיה להיט לא בזכות מה שיש בו אלא בזכות אפקט העדר. בן ה-7 שלכם לא ירשה לעצמו לא לדעת את כל המילים, כי זה הכי קולי ומגניב. בת ה-9 תייבב שכל הכיתה הולכת ואיך זה שהיא לא, ואתם תיכנעו.

     

    כך שכבר בכניסה להיכל, בטרם נצפה אפילו בדל סלב לרפואה, יהיו עשרת אלפים ילדים שישירו, כלומר - יצווחו, את מילות האלמוות הבאות:

    "קניתי טלפון חדש משמע שהוא דנדש". מה? ככה? מי זה קניתי - בת השש ורבע שמרותקת לעשרה-טון פנסים מהבהבים, או ההוא עם המוצץ בפה שמרייר בשורה מעליכם ישר לתוך העורף? הוא אמיתי לגמרי, הילד עם המוצץ. רייר עליי נמרצות לפני שנים אחדות, כששמתי נפשי בכפי והלכתי למופע כדי לכתוב ביקורת. למה זה מגיע לילדים שלכם? מי עונה ראשון?

     

    ולמה, למען השם, הם צריכים להתוודע לטקסטים כמו "הייתי בים ועשיתי סלפי דוזה/ואם זה ביפן אז עשיתי סלפי קוזה/הייתי בפרפר נחמד עשיתי סלפי אוזה/ ואין אחד בארץ שייקח לי את המוזה". זה מה שאתם רוצים שהם ידקלמו? זה?

     

    מפלרטטת עם הצלם בבת מצווש

    מתוך נסיון אני שומעת קולות של הורים שקוראים את זה כעת ואומרים, די כבר, חופרת. כולה בידור. נכון: אבל הבידור הזה, התופעה המשונה בה הפסטיגל הוא מוקד לעלייה לרגל לטף ולהוריו בחנוכה, המופע הדבילי הזה שלעולם איון לו שום קשר לחג או למקום בו הוא מתרחש, התפלות הענקית הזו שאתם עוד משלמים עליה במקום שישלמו לכם כדי לצפות בה - הוא בידור משפיע.

     

    הוא נחרט בזכרונם של הקטנים. הוא חשוב להם. הם רואים בכוכבים המופיעים בו מאורות גדולים. גם הם רוצים להיות כאלה פעם. רצוי כבר עכשיו. ואם הכוכב/ת מודיע ש"החיים שלי זה סלפי", איזה ילד-כאפות-חננה לא יסכים?

     

    ומי לא תזדהה עם העלמה המצודדת בבית ג' לשיר, שמתוודה שבבת מצווש היא מצטלמת כמו בובה ומפלרטטת באגרסיביות עם הצלם? אם זה בפסטיגל וההורים מאשרים, סימן שזה לגיטימי. כלומר: לגיטימי עד פופולרי לעשות טוורקינג בצילומים שלך בגיל 12. וולגארי עד כדי רצון עז להקיא, אבל מקובל-חברתית להצטלם בפוזות של ניקי מנאז' ב"אנאקונדה" כולל נענועי תחת תוקפניים. נחשק עד כאב, לקבל חתימה מהמנענעת התורנית שעל הבמה.

     

    תגידו, אתם באמת מכבדים את הילדים שלכם?

    נניח שאפשר לסלוח להוגים, ליוצרים ולמבצעים על השחיטה המדממת שהם מבצעים בשפה העברית ("מוציא את הלשון וזה מה זה אמיתי", עוד שורה בת אלמוות).

    אלפי שירי זבל נכתבים בעברית כל שנה. לא נורא. נניח עוד, שאמנות החריזה מתה לגמרי וככה צריך לעשות שמיניות באויר כדי להגיע לאוזה/קוזה, וזה בדיוק, אבל בדיוק מה שאתם מייחלים לו עבור ילדיכם. אבל "אני תופסת טוש טוש ודופקת קישקוש ומעלה את זה לאינסטוש", זה לא קצת - איך נאמר זאת - נמוך מדי לאינטליגנציה של הטף שלכם? לא? תגידו - אתם באמת מכבדים את ילדיכם?

     

    כל אחד מן ההוגים וכו', לא היה מעז להוציא דיסק שהוא חתום עליו עם שיר כזה. לעולם לא. אבל לילדים - למה לא. כי הם לא ביקורתיים, כי הם יקנו כל מוצר תרבותי נחות ולא ראוי? לא, אלה ההורים שלהם שיקנו. קניתם? אכלתם אותה. חודשים הילדים יטרחנו לכם "אני מת על עצמי/ אני מת על עצמי/ אני מת על עצמי" כמילות הפזמון (פזמון?) של השיר (השיר?) על הסלפי. וכשתחשבו בלבכם שאין להם סיבות טובות, תזכרו בבקשה שבלעדיכם הם לא היו מגיעים לפסטיגל.





     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "אני תופסת טוש טוש ודופקת קישקוש". שיר הסלפי
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים