ליברמן הורשע, בשארה לא

ליברמן נגד בני סכנין: "תעברו לשחק בקטאר"

החשדות נגדו פומפמו בעוז על ידי שירותי הביטחון, וראה זה פלא - לא הוגש נגדו אפילו כתב אישום. נכון שמבחינה טכנית זו פדיחה להגיש כתב אישום נגד אדם שלא יבוא לאולם בית המשפט, אבל גם אי-הגשת כתב האישום הוא סוג של פדיחה: אפשר לראות בכך מקצת הודאה בניפוח החשדות.

בישראל, רוב עצום ומבהיל של הנאשמים בפלילים מורשעים בסופו של דבר. לא כך בעבירות ביטחוניות: בדרך כלל הסיפור מתחיל בכותרות מבהילות בתקשורת, בתגובות נזעמות מן הימין, בקריאה לעשות לכל הערבים משהו - עד שהעסק דועך מעצמו וההר מוליד איזשהו עכבר. אפשר, אם רוצים, להאמין שכך היה גם במקרה של עזמי בשארה. ואפשר להאמין שהוא השטן בהתגלמותו, אבל לאמונה הזאת - במדינת חוק - צריך תימוכין מבית משפט.

אלא שאביגדור ליברמן לא צריך. הוא כבר הרשיע את בשארה, ודרכו - את כל קבוצת בני סכנין. בסרט הדוקומנטרי שבו רובנו חיים, אביגדור ליברמן הוא עבריין שהורשע בפלילים על עבירת אלימות - הוא היכה ילד שהציק לבנו - והיה חשוד במשך שנים ארוכות בעבירות חמורות ביותר, במיוחד כשהחשוד הוא איש ציבור.

לא מזמן, בהקראת גזר דינו של אהוד אולמרט, בית המשפט השתמש במילה בגידה בהקשר לעבירה של הפרת אמונים. לאורך כל השנים המתישות שבהן היה חשוד עד שעדים מתו וראיות נעלמו והתמוססו, איש בציבוריות הישראלית לא התייחס לליברמן כאל עבריין מורשע, ודאי לא כאל בוגד. ככה זה: רובנו מאמינים בקיומה של מדינת חוק.

רובנו מבינים שחזקת החפות לא נעלמת בהגיעו של אדם לחקירה במשטרה. למה? כי אנחנו מבינים שאם עזמי בשארה ואביגדור ליברמן כאחד לא יזכו להגנה של החוק על חשודים, אם יורשעו בכיכר העיר - המורשע הבא יכול להיות כל אחד מאיתנו. זו אחת הסיבות המרכזיות שדמוקרטיה היא עסק משתלם לאזרחיה - אבל לא לערבים.

כי קבוצת בני סכנין, שקוששה תרומות פה ושם וזכתה לכך שעזמי בשארה השתדל בשבילה אצל שלטונות קטאר, שאיננה מדינת אויב - מוצאת את עצמה שוב ושוב בעימותים הכי כואבים והכי מרושעים עם אנשים שוודאי רואים היום בליברמן גיבור. האנשים האלה צועקים "מוות לערבים" ונוקבים בשמות של שחקני בני סכנין בכל פעם שהקבוצה משחקת נגד יהודים.

השתחלו שלא בטובתם לסרט של ליברמן  

וכמעט בכל פעם שהקבוצה מנצחת במגרש "יהודי", מישהו משחקניה או אוהדיה חוטף מכות מיהודים רחמנים בני רחמנים. מעולם לא נשמע ליברמן מרים קול זעקה או - בתוקף תפקידו כשר החוץ - מציע להתאחדות לכדורגל להשעות את הקבוצה שממנה יצאו המכים, או להעניש אותם בדרך כלשהי.

תגובה ציונית הולמת - ומומלצת מאוד - היא לבקר באצטדיון דוחא וכך לתמוך בבני סכנין נגד ניסיון השתלחות גזעני מפי שר בכיר בממשלה. הביקור מומלץ בחום, ומניסיון. כשגרתי בגליל נהניתי לקחת את בני הקט למשחקים שם. אף על פי שבלטנו כקהל חריג - אני בלי חיג'אב ובסנדלים בין מאות נשים מכוסות ראש והילד

 בבלונד-שיפון בוהק, היה לנו נעים. שכנינו לספסל ביציע האוהדים הלעיטו את הילד בבמבה וסוכריות, אני החלפתי דעות על פרנץ' מניקור עם עלמות שישבו בסביבתי, וכולם התפזרו בלי טרוניה מיותרת גם כשהקבוצה הפסידה בענק.

לאורך המשחק כמובן נזרקו גלילי נייר טואלט וזיקוקים למגרש, וכולם ידעו איזה עיסוק מיוחס לאמו של השופט. כך מקובל במגרשי ישראל. אלא שאיש לא היכה אותי, לא עלב בי ולא גינה אותי בגלל היותי יהודייה. בטדי כמו אצל ליברמן, זה היה נגמר אחרת.