די לבכות: אז אין מזרחים בפסטיבל הפסנתר

לבכות לך

מחאה חדשה פרצה בז'אנר המזרחי. כותרתה הפעם - גזענות בפסטיבל הפסנתר, שלא עלינו, אינו מארח זמר מזרחי לקישוט. ישראל בונדק, שמצא סיבה לגהץ את בגדי הפנתרים השחורים ובת טיפוחו, אתי לוי, הסתערו על ההזדמנות. הזמרת תופיע בעצרת מחאה שעונה לשם "פסטיבל הפסנתר המזרחי הראשון". לפי הבטחת המארגנים, בעצרת שמתוכננת להתקיים השבוע במקביל לאירועי הפסטיבל במועדון "קפה תל אביב", יופיעו נסרין, עופר לוי ועוד זמרים מזרחים שרובנו לא שמענו עליהם. על הנחיית הערב יופקד ירון אילן. ואני אומר: נו, באמת.

הגיע הזמן שהזמרים המזרחים, לפחות אלה שבשוליים, יפסיקו לחפש כל הזמן סיבות לקיפוח ולזעקות "שתו לי, אכלו לי". אולי כדאי להזכיר לאותם אמנים שבשנים קודמות הופיעו בפסטיבל אייל גולן, ישי לוי ויואב יצחק שגם התארח במופע של הראל סקעת. בנוסף, השנה אף פנו מהפקת הפסטיבל ליצחק והציעו לו להופיע לבדו עם כל להיטיו והוא נאלץ לסרב עקב לוח זמנים צפוף.

במקביל, כנסיית השכל, שמעון בוסקילה ושי צברי מופיעים בפסטיבל ובפעם האחרונה שבדקתי הם לא בדיוק נולדו בוורשה. אז על מה ההתלהמות המיותרת הזו שרק מרחיקה את הז'אנר המזרחי מכל הישגיו ומקטלגת אותו בכל פעם מחדש כ"דפוק" האולטימטיבי?

בואו נבהיר, לרוב האמנים המזרחים לא משתלם להופיע בפסטיבל. עם כל הכבוד ליוקרה וליחצנות סביבו, רוב העלויות נופלות על הזמרים. מבחינתם, הרמת הפקה מכובדת באולם שמכיל כ-200 איש בסוזן דלל, פשוט לא משתלמת כלכלית ולכן הם מעדיפים, ואולי בצדק מבחינתם, להופיע בחתונה או בר מצווה. שם התשלום גבוה הרבה יותר ואין את כאבי הראש שדורשת הפקה מוזיקלית שמתאימה לקונספט הייחודי של פסטיבל הפסנתר.

אז מה אין לנו פה? גזענות. ומה יש? רצון של אמנים שלא מקבלים חשיפה לקבל כותרות. עצה שלי: פשוט תעשו מוזיקה טובה יותר ואולי בכל זאת יזמינו אתכם להופיע בפסטיבל של השנה הבאה.

הקאמבק של עפיה

בשבוע שעבר תהיתי אם מושיק עפיה יצליח לשחזר את ההישג של המופע הראשון שלו ברדינג 3 שהיה "סולד אאוט" ולמלא את אולם האנגר 11 הסמוך שמכיל פי 3 יותר מקומות. ובכן, להפתעת רבים - וככל הנראה אולי אפילו להפתעת עפיה עצמו - גם הפעם אזלו כל הכרטיסים והאולם היה מלא עד אפס מקום. נראה שהמומנטום משחק לטובתו אך עדיין קשה לנבא מה יקרה עם עפיה בהמשך. אמנם הוא אחד הזמרים המוכשרים ביותר בז'אנר אך הוא גם אחד הבעייתים בתחום. עפיה לא סיפק להיט ענק כבר המון זמן וכולם היו בטוחים שהוא גמר את הקריירה. למרות זאת, הוא מצליח לעשות בתקופה הקשה ביותר של הז'אנר המזרחי את מה שכל שאר הקולגות שלו לא מצליחים - למלא אולמות.

ואיך ההופעה עצמה? הקהל שהגיע לראות את עפיה, הוא חלום של כל זמר ומפיק. ממוצע הגילאים היה 35 והאווירה הייתה בהתאם. בניגוד להופעות של רוב הזמרים, כאן לא נצפו בני נוער ש"תדלקו" עצמם באלכוהול לפני ההופעה בחניון לצד המכונית - אלא ההיפך הגמור. כמות בקבוקי הוודקה והשיבאס שהוזמנו לשולחנות יחד עם פלטות מאכלים שונות הייתה מטורפת. כשמדובר באחד האולמות היקרים ביותר בארץ בכל הקשור לאוכל ושתייה, רק ההכנסות מהרווח הזה, כיסו חלק ניכר מעלות ההפקה. ועפיה עצמו? לקראת סוף הערב הוא ביצע מחרוזת מלהיטיו הישנים, אלו מתחילת דרכו לפני 20 שנה, כשהזמר המזרחי באמת היה בגטו. התוצאה? הקהל כולו קם על הרגליים, כולל הצעירים ביותר, חגג ושר איתו מילה במילה את כל המחרוזת.

כל מה שצריך עכשיו הוא שעפיה רק יתנהל נכון ובאמת נקבל את אחד הקאמבקים המרגשים והמוצדקים שהיו כאן בשנים האחרונות.

זמרי ריאליטי

ולקינוח, שני זמרים צעירים שחזרו השבוע עם סינגלים חדשים לאחר היעלמות (שלא באמת שמנו לב אליה). הראשונה היא אתי ביטון עם השיר "היי" והשני הוא נאור אורמיה עם "והיא תראה".  

הבעיה עם שני הזמרים האלה היא שאינם באמת מבצעים גדולים. אם היו כאלו, היינו צריכים לשמוע עליהם כבר מזמן, לאחר כל השנים שהם בתעשייה, ולא היה צורך בהשתתפותם בתוכנית ריאליטי כדי להשיג הכרה. מה שכן, שני הזמרים יכולים להיות כוכבי נוער או זמרי אירועים, כי גם עכשיו עם שני הסינגלים החדשים שלהם, הם לא יפרצו בגדול. כנראה שביטון ואורמיה כבר לא יסמנו את התקווה החדשה של המוזיקה המזרחית.