בבקשה אל תספרי לי על הפגמים שלך
אם יש בך משהו שאת יודעת שאינו יפה, הדבר האחרון שאת רוצה לעשות זה להעלות אותו על הבמה ולהדליק את הזרקורים. כשאת מדברת על פגמייך כבר קשה מאד להתעלם מהם – גם אם הגבר הצליח לעשות זאת עד אותו רגע
לפני די הרבה שנים טיילתי עם מישהי בטיילת של תל אביב. זה היה דייט שלישי או רביעי שלנו. כשעברנו ליד אחד מציירי הקריקטורות שהיו אז די נפוצים שם, היא שאלה אותי "אם היו מציירים קריקטורה שלך – מה היה הדבר הכי בולט בה?".
עוד בנושא:
אני מרגיש פגום. מרגיש שאני לא מספיק גבר
4 סימנים שאת לא מעריכה את עצמך
זה לא שאני בררנית, פשוט לא מוכנה להתפשר
ובכן, הייתי נבוך מכדי להגיד לה שבטח הצייר היה מבליט את האף שלי – שהרי, כידוע, זה מה שעושים קריקטוריסיטים: הם מדגישים בציור את מה שהטבע כבר טרח להדגיש ממילא, והתחמקתי מתשובה (כיום אני והאף כבר ביחסים מצויינים. תודה ששאלתם). אבל כשהחזרתי אליה את השאלה, היא ענתה עליה ללא היסוס: "הרווח שבין השיניים", וחייכה חיוך רחב שחשף את הרווח (הלא קטן) שבין שתי שיניה הקדמיות העליונות.
אין ספק כי הדברים נאמרו בתמימות וללא שמץ של ביקורת עצמית, אך מאותו רגע קשה היה לי להתעלם מהרווח הזה. הוא נותר צרוב על הרשתית שלי גם כשכבר לא היה לנגד עיני. כמובן, זה לא שלא ראיתי אותו לפני שהצהירה על כך. הו הו, זה לא היה משהו שניתן היה לפספס; אבל ההתייחסות המפורשת שלה לפגם הזה הפכה אותו למוחשי יותר, חד יותר, נוכח. ממש כאילו צייר קריקטורות טיפל בו.
זה רק עניין של טעם, אני יודע. ישנן נשים שבעיני גברים מסויימים הן יפהפיות חרף או אולי אפילו דווקא בגלל רווח בין השיניים. אבל מה לעשות, אני איני נמנה על אותם גברים. איך אומר זאת בעדינות? מדונה וכרמית גיא, למשל, אינן נמצאות ברשימת הנשים הסקסיות ביותר בעיניי.
ושלא תבינו אותי לא נכון, אני מאד מעריך פתיחות בכלל ואצל נשים בפרט, אבל בכל הקשור לפיזיות שלהן, אני חושב שלפעמים הן לוקחות את עניין הפתיחות קצת יותר מדי רחוק, ולא מבינות שגם אם הגבר מצליח להתעלם מפגם גופני כלשהו שלהן – ולעיתים נדרשים מאמצים לא מבוטלים בכדי להקטין את אותו חיסרון, לטשטשו ולהדחיקו - עצם הדיבור על אותו חיסרון עלול לשים לאל את המאמצים האלו ולהפוך אותו למשהו שכבר הרבה יותר קשה להתעלם ממנו. וזה בוודאי נכון בשלבים הראשונים והשבריריים של התהוות הקשר. אותו הדבר נכון גם לכל מיני עניינים של ריחות גוף, הפרשות וכיו"ב.
כבר לא בא לי לנשק אותך עכשיו
נחזור שוב כמה שנים אחורה: מישהי שיצאתי איתה באותם ימים חזרה מביקור אצל הוריה בחיפה. לקשר שלנו מלאו אז ימים ספורים בלבד. בדרך מתחנת הרכבת היא סיפרה לי שהם הכינו חומוס בבית ושמו המון שום. עד כאן בסדר. אבל היא לא הסתפקה בזאת, וטרחה להמחיש לי את התענוג הקולינרי באומרה לי בצחקוק, "עד עכשיו יש לי גרעפסים של שום".
אז כבר אמרנו, פתיחות ושיתוף זה אחלה, אבל עבורי זה היה קצת יותר מדי. כל עוד זה היה בגדר תיאור בלתי אישי של חומוס עם המון שום – אז יאללה, אפשר להעביר. גם אם ברור לחלק מסויים של תודעתי שהיא אכלה ממנו מלוא הצלחת. אבל ברגע שזה מגיע לגרעפסים מהפה שלה – ובכן, Too much information. אני לא יודע אם באמת הפה שלה הסריח משום. לא בדקתי את זה. היא לא כל כך הבינה למה אני נמנע מלנשק אותה באותו ערב, אבל לא היה לי שום חשק לפתח דיון בנושא גרעפסים ושום, אז פשוט התחמקתי איכשהו.
תופעה נוספת הקשורה לתחום, אותו ניתן לכנות "נשים היורות לעצמן ברגל", היא פרגון יתר ליופי של נשים אחרות. אז שלא תבינו אותי לא נכון – פרגון הוא דבר יפה מאד, בטח כשמדובר באשה לאשה, אך לעיתים עלול הדבר להבליט את חסרונותיה של המפרגנת ולפגוע באופן בו נראית היא עצמה בעיני הגבר. מדובר בגבול דק מאד - ולמרבה הצער, נתקלתי לא אחת בנשים שחצו אותו בבלי דעת.
מלכת היופי את לא
לפני זמן לא רב יצאתי עם מישהי: אחלה בחורה, חמודה, משעשעת, אינטליגנטית. מכוערת היא לא הייתה, אבל איך אומר זאת בעדינות? היא לא הייתה הכי חתיכה בעולם – וזו לשון המעטה. מה לעשות? אף אחד לא מושלם. בחיי שניסיתי לעבוד על עצמי. כל ערב לפני השינה שיננתי לעצמי את "שקר החן והבל היופי" (משלי), ו"הכי חשוב היופי הפנימי" (מכוערת אלמונית), וכל מיני כאלה, אבל מה אני אגיד לכם? קל זה לא היה.
אני באמת לא מחפש מלכת יופי, אבל כאן היה מדובר במקרה ממש גבולי, מה שהפך אותי נדיף יותר לכל משב רוח מזדמן. ולא שחסרים משבי רוח: ערינו מלאות בנשים – תאווה לעיניים. אבל אחד ממשבי הרוח החזקים הגיע דווקא מהכיוון שלה. באחד הערבים (ושוב, הייתה זו אחת הפגישות הראשונות שלנו) היא סיפרה לי על מישהי שעובדת איתה, ובעיקר, על כמה שהיא יפהפיה. "אם תראה אותה - תבין על מה אני מדברת", אמרה לי, והמשיכה לקשור סופרלטיבים לאותה יפהפיה אלמונית. אופס, טעות.
היא המשיכה ואמרה משהו על איך שהבוס של אותה בחורה התאהב בה (או שאולי היא התאהבה בו?), והיא דחתה את חיזוריו (או שאולי היא דווקא נפלה לרגליו?) – וואלה, את כל מה שבא לאחר הפגנת ההתלהבות מיופיה של אותה חברה לעבודה שמעתי רק במעורפל. בקושי עצרתי את עצמי שלא לשאול אותה איך אני יכול באמת לראות אותה, ולא יכולתי שלא לחשוב כמה חבל שזה לא הפוך: שמולי תשב דווקא אותה יפהפיה, והיא זו שתספר לי על חברתה השמנמונת לעבודה.
קצת לא נעים לומר זאת, אבל אם יופי אינן בין התכונות הבולטות שלך, עצה של גבר: אל תדברי בנוכחותו של הגבר על יופיין של נשים אחרות – אלא אם את ממש ממש בטוחה שהוא חולה על התחת שלך (יהיה גדול כל שיהיה) ועיוור לחלוטין מאהבה. אם זה אחד הדייטים הראשונים שלכם – אל תחשבי בכלל להתקרב לשם. בכלל, אם יש בך משהו שאת יודעת שאינו יפה, אינו מושך (ואת יודעת. מי כמוך רגישה לפגמייך כמו את עצמך) – הדבר האחרון שאת רוצה לעשות זה להעלות אותו על הבמה ולהדליק את הזרקורים. כשאת מדברת על פגמייך כבר קשה להתעלם מהם – גם אם הגבר הצליח איכשהו לעשות זאת עד לאותו רגע.
אז אם השמנת – אל תספרי לי שהשמנת. תאמיני לי שאני רואה. לשמוע זאת מפיך רק יחריף את המצב. המשפט, "יואו כמה שהשמנתי", הנאמר בטון מתפנק, עלול לגרום למערכת יחסים - במיוחד כזו הנמצאת בתחילתה - נזק בל ישוער (וכן, כן, אני יודע שאני אמור להגיד שממש לא השמנת, אבל את הנזק זה כבר לא יתקן). אלא אם את באמת חתיכה, פשוט המנעי מלגעת בנושא הרגיש הזה.
ובדומה לכך, בבקשה, אם יש לך נשירת יתר – אל תספרי לי על זה; ואם את סובלת משיעור יתר – כנ"ל; ואל תספרי לי איך השיער שלך היה נראה אם לא היית צובעת אותו, או שעור הפנים שלך, שכה היטבת להסתיר מתחת לשכבת מייק אפ המרוחה ביד אומן, הוא "בעייתי". ואם את חושבת שאת דומה לדמות גברית ידועה, נאמר, ג'ורג' קלוני – בבקשה, בבקשה, בבקשה אל תאמרי לי זאת!
כי הרי חלק מהדברים אני לא אמור לראות (צביעת שיער) – אז למה לספר? מה רע בקצת מיסתורין? חלקם סובייקטיביים (ג'ורג' קלוני) – אז למה להדגיש? ואלו שמן הסתם אגלה בעצמי (כמו שיעור יתר) – יהיה לי קל הרבה יותר להתמודד איתם כשאין עליהם את הגושפנקה של עדות עצמית מרשיעה.
כל הכתבות נמצאות גם בפייסבוק של ערוץ יחסים. בואו להיות חברים שלנו!
לפנייה לכתב/ת 
