פז״מ
מבחני ותק לתושבת הניו-יורקית
במלאת שנה למעבר שלי לניו-יורק התחלתי להרגיש שחל בי שינוי מסוים. מצאתי את עצמי מתנהגת יותר ויותר כמו דיירת ופחות כמו תיירת ברחובותיה השוקקים של העיר. אמנם, לרוב עדיין איני יודעת לאיזה כיוון לפנות ביציאה מתחנת הרכבת, אולם לאחרונה כאשר אני הולכת בכיוון הלא נכון לאורך שלושה בלוקים, אני עושה זאת בראש מורם ובתחושת גאווה קלה. ניו-יורק, עירי, התפוח הגדול! העיר שלא ישנה! (אלא אם כן 10 בלילה ואז היא בהחלט מנמנמת).
אני גם מרגישה שסיגלתי לעצמי מנהגים של מקומית: אני כבר שותה קפה פילטר של סטארבאקס מבלי לעקם את הפרצוף, יושבת ברכבת עם אוזניות תחובות באוזניי כדי להימנע מאינטרקציה אנושית, מתהלכת עם תיק גב באיזורים צפופים במיוחד מבלי לחשוש מכיוסים (זה המקום לציין שיש לי אייפון 3 שאני מתה שייגנב כדי שיהיה לי תירוץ לשדרג) ואפילו הצלחתי השבוע לסיים לבד (!) צ׳יפוטלה שלם. אם זה לא סימן שיש להעניק לי תעודת תושב של כבוד אז אני לא יודעת מה כן.
וגם פיתחתי שיטה: אני קוראת לה ״שיטת נירית לזיהוי ותק ניו-יורקי״® והיא נועדה לזהות מי מבין האנשים שבהם אני נתקלת ברחוב, ברכבת או בכל מקום אחר הוא תייר, מהגר חדש או תושב ותיק. כמובן, יש את הסימנים הברורים ביותר לזיהוי התייר הממוצע: החל ממכנסי הדגמ״ח שלגופו, הסוודר הקשור לו סביב הצוואר ותיק הגב אשר מולבש על חזהו כדי למנוע גניבות. הוא לרוב ידבר שפה זרה, על צווארו תלויה דרך קבע מצלמה והוא נוסע ברכבת בשעות הצהריים ביחד עם כל המשוגעים ומחוסרי העבודה. אבל כל הסממנים הללו לבד אינם מספיקים לקביעה חד משמעית, שהרי אפילו אני עונה לרובם: אני דוברת עברית רוב הזמן, ואם אנגלית אז במבטא ישראלי מזעזע. אני בעלת שיער מתולתל, מה שנחשב פה לפשע אופנה מהסוג הגרוע ביותר (לפעמים אני אוהבת להעמיד פנים שאין לי כסף לעשות החלקה כי זה פחות גרוע מלהודות שאני פשוט אוהבת את התלתלים שלי כפי שהם). אני תמיד מקשיבה כשהקריין ברכבת מדבר ואף פעם לא מבינה מילה ובסה״כ מי שמביט בי מבחוץ רואה תיירת לכל דבר. ולכן, בעבור מקרים קשים במיוחד לזיהוי המצאתי את מבחן התחנה. מדובר במבחן פשוט ביותר שניתן לבצע בקלות וללא הכנה מוקדמת, והוא הולך כך:
אתרו אדם החשוד כתייר ברכבת והתמקמו מולו. במהלך הנסיעה נסו לשמור על קשר עין עם החשוד עד לירידתו בתחנה. ענו לעצמכם על השאלה: איזה מהתרחישים הבאים נכון לגביו?
1. החשוד קם מכיסאו בתחנה שלפני התחנה בה הוא ירד, כדי ״להתכונן״ --> מדובר בתייר בוודאות של כ-100%.
2. החשוד קם מכיסאו בתחנה עצמה אולם לפני עצירה מוחלטת של הרכבת כדי שיספיק לפלס את דרכו לדלת --> מדובר במהגר טרי בעיר.
3. החשוד חיכה עד לעצירה מוחלטת של הרכבת, או אז הוא קיפל באיטיות מורטת עצבים את האוזניות, את הספר ואת הסמארטפון סדוק-המסך שלו לתוך התיק, קם בנונשלנטיות מהספסל ופילס את דרכו החוצה. הדלת נסגרה בדיוק שניה אחרי שהוא יצא מהקרון --> מדובר בדייר ותיק של העיר ניו-יורק.
וזה, זה המבחן האמיתי. זה כרטיס הכניסה שלי להתחבר אל העיר, להוכיח נאמנות, להקרין ותק. וכך, בעודי נוסעת ברכבת אתמול החלטתי להתנהג בהתאם למעמדי כדיירת ותיקה. מולי ישבה קבוצה של תיירים שהביטה בי בסקרנות. הרגשתי שזה הרגע שלי לזרוח. בריכוז של מתעמלת קרקע באולימפיאדה הכרחתי את עצמי לחכות לעצירה מוחלטת של הרכבת ואז לספור לאט עד 5. כשהגעתי ל-3 כבר בצבצו אגלי זיעה על מצחי ורגליי החלו לרעוד בעוד הקריין מזהיר בקולו המונוטוני המוקלט מפני סגירת הדלתות. לרגע לא ידעתי אם אוכל לעשות זאת, אם יש לי את האומץ והיכולת להיות ניו-יורקרית אמיתית. נשמתי עמוק. 5. זה הרגע לקום באדישות נמהרת ולהימלט החוצה באיטיות מחרידה. בזווית העין ראיתי שהדלתות כבר עומדות להיסגר אבל ידעתי שאספיק, פתאום ידעתי שאצליח. ככה זה מרגיש, חשבתי. עברתי את המבחן. אני ראויה!
ועם מחשבה זו בראשי קמתי בתנופה מהמושב, כאב חד מפלח את רגלי שנרדמה מהישיבה ואני מועדת ונופלת עם כל משקל גופי על מספר אנשים שעמדו ביני ובין הדלת. בדרך למטה עוד יכולתי לראות בזווית העין את הדלתות נסגרות רגע לפני שהרכבת יוצאת שוב לדרכה ובעוד הבחור עליו נפלתי מסנן לעברי במבטא אמריקאי מושלם ״תיירת ארורה״.
