ניק קייב טורף במות, דמיאן רייס חוזר ובחינם
הופעה מעולה של ניק קייב שמכשף את הבמה והקהל במשך שעה. האלבום החדש נטול הציניות ומעורר הגעגועים של דמיאן רייס להאזנה מלאה - ובחינם. וגם: האמן שיחזיר אתכם לרוק הנוסטלגי של הניינטיז
וידאו השבוע
אחת ההופעות הכי טובות שראיתי בחיי הייתה זאת של ניק קייב והבד סידס. קייב הוא מכשף על הבמה, הוא פשוט עושה מה שהוא רוצה ועושה את זה בכל הכוח. טעימה טרייה מהקסם שלו תוכלו למצוא בשעה של הופעה, שצולמה לסדרת ההופעות Austin City Limits (יש גם פסטיבל בשם זה). קייב וזרעיו מתחילים רגוע, אבל מגבירים את הרעש ואת הפרפורמנס מהר מאוד, בשילוב של שירים מהאלבום החדש וקלאסיקות מ-30 השנים שלהם ביחד. חכו שהוא ירד לקהל.
ארוחת החינם של השבוע
ב-2002 דמיאן רייס היה הדבר הכי חם. אלבום הבכורה שלו, O, ובעיקר השירים "The Blower's Daughter" ו-"Volcano" זכו לזמן אוויר בכל תחנת רדיו, מהפופיזם של גלגלצ, דרך אמצע-שולי הדרך של 88FM ועד זהירות-שוליים-מסוכנים של קול הקמפוס. הבלדות החשופות, הכתובות-היטב ובעיקר המעובדות-היטב של רייס שלחו אלף סינגר-סונגרייטרים לחפש צ'לנית, ומיליוני בני 20 להעתיק את מילות השירים שלו לחברה שלהם.
מאז עברו כמה שנים. רייס המשיך בשלו, אבל הסביבה השתנתה. היעדר הציניות המוחלט שלו התחיל להיתפס כקלישאתי וכמעט מביך, ורבים מהאנשים שהיו מוכנים לקעקע על גופם שורות משיריו מצאו את הדיסק שלו מעלה אבק באיזה ארגז.
אבל להיסטוריה, כידוע, יש מבנה מעט מעגלי. 11 שנים מאוחר יותר, הכנות מרימה שוב את ראשה. הקהל שהפך ציני, התחיל למאוס בציניות חסרת התוחלת ולחפש שוב את הכנות החשופה. רייס מצדו התבגר, השיל מעט נאיביות (אך לא את הרומנטיקה ואת הישירות) וחבר לאחד המפיקים הדגולים של הפופ, ריק רובין. גדות הנהר התקרבו שוב זו לזו, והנה נבנה גשר.
האלבום החדש של רייס, My Favourite Faded Fantasy, יוצא השבוע לאוויר העולם וניתן להאזנה חינם באתר של NPR. אם אי פעם התרגשתם משיר של דמיאן רייס - גם אם עכשיו אתם חושבים לעצמכם "הוא? אין סיכוי" - אני ממליץ לכם בחום לתת האזנה. עד שתשמעו את האלבום החדש, לא תבינו כמה התגעגעתם אליו.
אמן השבוע
קוראי המדור מכירים מזמן את חיבתי המוגזמת לתקופה בה האלטרנטיב היה אומה משל עצמו - הניינטיז. עניין של ביוגרפיה - העולם האסתטי של הניינטיז נחקק בי כל כך עמוק, שלנצח תהיה בלבי פינה חמה לאותם צלילים. אני לא מדבר רק על הגראנג', אלא על כל עולמות ההפקה שנשמעים גם היום כל כך ניינטיז.
קחו לדוגמה את Drug Cabin, שם הבמה של נתן ת'לן הקליפורני. ה-EP הקטן שלו יכול היה להיות מוקלט ב-1995 באותה מידה שהוא כנראה הוקלט ב-2012, אבל הוא נשמע בול כמו אלבום זעיר שיצא באיזה לייבל נידח בניינטיז וגילית במדף המוזלים בטאוור רקורדס והתאהבת בו הרבה לפני שלכולם היה אינטרנט.
