שתף קטע נבחר

לראות ולבכות: החיים תחת איום השואה

הנרי צבי סופ לא שרד את השואה, אולם אשתו ובנותיו הצליחו להיחלץ מציפורני המוות ואף להציל את הסרטים המשפחתיים המתעדים את החיים בהולנד רגע לפני שהמשפחה נשלחה אל המחנות. התיעוד הנדיר הוא חלק מפרויקט "לאסוף את השברים" של "יד ושם" המנגיש את הסרטים לקהל ויוצר מסמך היסטורי מרתק שחושף נדבך נוסף של החיים באירופה בצל המלחמה והשואה

אופן תיעוד חיינו הפך בשנים האחרונות לפשוט ביותר - מרימים את הסמארטפון, מכוונים ומצלמים - בין אם סטילס ובין אם וידאו. בעבר השתמשו במצלמות ובמסרטות, ומשום שהיה בזה משהו מסורבל, זה התרחש, בדרך כלל, באירועים מיוחדים. בבתים רבים בישראל ישנם סרטים שצולמו במצלמה ביתית ותועדו בהם חיי היומיום של בני המשפחה.

 

לסרטים שצולמו באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, ולעיתים גם במהלכה, יש ערך רב והם מהווים תיעוד היסטורי בעל חשיבות גדולה, בעיקר משום שכך ניתן לספר את סיפורה של יהודות אירופה שלפני המלחמה מהזווית האישית-קהילתית. הסרטים צולמו בפורמטים שונים, לעתים 8 מ"מ ולעתים 9.5 מילימטר, מאירים את החיים הנורמליים שלפני המלחמה ומאפשרים להנציח בשגרת חייהם את אלה שלא שרדו את השואה.

  

 

במסגרת המבצע "לאסוף את השברים" הגיעו ל"יד ושם" למעלה מ-170 סלילים, שעברו תהליך שימור ודיגיטציה - המרה דיגיטלית שנועדה להנגיש את החומרים לקהל הרחב. הסלילים המקוריים נשמרים בארכיון באקלים השימור האידאלי, תוך בקרה שוטפת של קור ולחות. בנוסף, כל אחד מהסרטים עובר תהליך של מחקר מעמיק כדי לברר את זהות המצולמים בו ואת גורלם בתקופת השואה, זאת תוך ראיון עם אנשים רלוונטיים והצלבת מידע עם מסמכים ותיעוד הקיים ביד ושם.

 

משפחת סופ
משפחת סופ

 

שגרה בצל האיום

סלילי הסרטים של משפחת סופ מתארים, לכאורה, מהלך חיים שגרתי של משפחה אמידה, בסוף שנות ה-30 תחילת שנות ה-40, באמסטרדם. בני המשפחה מטיילים ברחבי אירופה, יושבים בבית קפה, מבלים על חוף הים. בסרט מתועד גם תחילת שנת הלימודים בבית הספר- הבנות קטרינה ויוזיפינה, ילדות חמודות מסודרות, הולכות לבית הספר.

 

הסרטים צולמו על ידי אב המשפחה, הנרי צבי סופ, שהיה יהלומן, שותף במפעל לליטוש יהלומים וחבר באגודת מנהלי הבורסה באמסטרדם. אחד מתחביביו של הנרי היה לצילום וכך הסריט את משפחתו בחיי השגרה, שלפני המלחמה.  

 

במאי 1940, לאחר כניסת הגרמנים להולנד, המשיך הנרי צבי לתעד את משפחתו במסרטה הפרטית שלו, עד לשליחת בני המשפחה למחנה ווסטרבורק ולאחר מכן, באפריל 1943, לברגן בלזן. לפני שנשלח למחנה, הנרי הסתיר חלק מרכושו לצד המסרטה ו-11 סלילים, במשך שנים.

 

הנרי לא שרד את המחנה, אולם אשתו ובנותיו כן. בנותיו של הנרי - יוזפינה, היום יונה וייס, וקטרינה, היום ריני שליש - מסרו את הסלילים המקוריים למשמרת ב"יד ושם".

 

האחיות סופ כיום (צילום: רונה אלפיה) (צילום: רונה אלפיה)
האחיות סופ כיום(צילום: רונה אלפיה)

 

יונה וריני צפו בסרטים, לאחר שלא צפו בהם שנים רבות, עם אפרת קומיסר, תחקירנית מדור הסרטים ב"יד ושם". במהלך התחקיר גוללו הבנות את סיפור משפחתם בתקופת השואה, הסיפור שקטע את חיי האושר המשפחתיים ולקח איתו את האב הנרי מחייהם. יונה הייתה בת 6 וריני בת 11 כשנכבשה הולנד בידי הגרמנים. בהדרגה הוטלו על היהודים גזירות וצווים שונים שנועדו לבודד אותם מבחינה חברתית ולמוטט אותם מבחינה כלכלית. דווקא ענף היהלומים לא נפגע בשנתיים הראשונות לכיבוש משום שהגרמנים רצו לנצל את הידע של היהודים בתחום זה.

 

 

בסוף שנת 1941 החל הממשל הגרמני לרכז את יהודי הולנד במחנה ווסטרבורק בצפון-מזרח הולנד, לקראת שילוחם למזרח. משפחת סופ נשלחה לווסטרבורק באפריל 1943. הם שוחררו כעבור 3 חודשים, אולם בספטמבר 1943 נלקחו שוב לווסטרבורק ומשם הועברו במאי 1944 למחנה הריכוז ברגן-בלזן בגרמניה. ככל הנראה בשל עבודתו כיהלומן, נשלח הנרי עם משפחתו ל'מחנה הכוכבים' בברגן בלזן, בו נכלאו יהודים, מרביתם מהולנד,

שהוגדרו כמיועדים לחליפין עם עצורים גרמנים. התנאים במחנה זה היו גרועים פחות בהשוואה למחנה האסירים הרגיל, אולם הרעב הכבד, הזוהמה והמוות שררו גם שם.

 

חודשיים לאחר שניספה הנרי צבי במחנה ברגן בלזן הועלו הלנה סופ ובנותיה ריני ויונה, בתאריך 7 באפריל, לרכבת שיועדה להתפוצץ על הגשר שמעלה נהר אלבה. הרכבת נסעה במשך שבוע בין החזיתות עם האנגלים בצד אחד ועם האמריקנים בצד שני, כך שהגרמנים לא הצליחו להסיע אותה עד לנהר. ב-13 באפריל שחררו כוחות הצבא האמריקני את העצירים ובנות משפחת סופ ביניהם.

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
בימים אחרים. מתוך תיעודו של הנרי צבי סופ
רוח טובה
יד שרה
כיתבו לנו
מומלצים