שתף קטע נבחר

עוד גטו לערבים

מדוע להמשיך לכפות על ערביי ישראל חיי גטאות? מדוע להמשיך לבנות גדרות ומחסומים? הקמת עיר ערבית נוספת אינה מספקת פתרון

ההחלטה על הקמת עיר ערבית חדשה - לראשונה מאז קום המדינה - מצטיירת בעיניי כהחלטה לא נבונה גם אם מאחוריה עומדת כוונה טובה. אנו עדים לתופעה הולכת וגדלה שבה זוגות ערבים צעירים, משכילים וליברלים עוברים לערים מעורבות. לדוגמה, 20% מתושבי נצרת עילית הם ערבים, כמו גם 40 אלף מתושבי חיפה ואלפים מתושבי כרמיאל. זאת מבלי שניקח בחשבון את האוכלוסייה הערבית המתגוררת באזור לוד, רמלה ויפו. במדינת ישראל חיים 1.6 מיליון אזרחים דוברי ערבית, המהווים 20% מהאוכלוסייה המתגוררת בכל רחבי הארץ.

 

עוד בערוץ הדעות של ynet

חיי ערבי יקרים פחות? / עאוני בנא

בת 63, חסרת דיור / שרה

 

כחלק מתהליך של אפלייה מתקנת והגברת שיתוף הפעולה, הייתי בוחר להעניק לאוכלוסייה הערבית הזדמנות לפעול ולחיות בתוך המרחב הציבורי הכללי. הייתי מחלק תקציבים שווה בשווה בין כלל אזרחי ישראל, משקיע ומטפל בקיים תוך שיפור התשתיות. יש לאפשר לאוכלוסייה זו להצמיח שורשים באופן לגיטימי ולא לדחוק אותה לפינות רחוקות בשוליים. להיפך, הייתי מחזק את המגמה הרווחת ומאפשר לאזרחים ערבים לעבור לערים מעורבות.

 

התרכזות המגזר ביישובים ערביים מביאה ליצירת "חמולות" וכך חל תהליך רגרסיה. לכן אני שואל, מדוע אין יוזמה להקמת ערים מעורבות? ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שבה קיים המינוח עיר מעורבת. ערים מעצם טבען תמיד היו ויהיו מעורבות. במדינה שבה סוגיית הקרקע רגישה ונוגעת בחתכים לאומיים והיסטוריים, אני סבור כי עצם ההפרדה וההבדלה הם הבעיה במגזר הערבי. פתרון דיור שנותן מענה לקבוצות הומוגניות יוצר מובלעות.

 

20% מאוכלוסיית המדינה אינם "אחר" שיש לתחום. חמישית מן המדינה הם פלח שוק עצום ובלתי נפרד מן המשק. אחד המאפיינים של עיר הוא אנונימיות תוך כדי תנועה במרחב הטרוגני. מדוע להמשיך לכפות על ערביי ישראל חיי גטאות, חיים שהם צריך להצמיד תוויות לאומיות לתושבים? מדוע להמשיך לבנות גדרות ומחסומים, אנושיים, רגשיים ופיזיים?

 

האם בניית דיור מותאם סקטוריאלית תיתן מענה למצוקת האבטלה באוכלוסייה הערבית? האם בנייה כזו תמגר את האלימות ותחושת הניכור מן המדינה שעולה כאשר אוכלוסייה שלמה נידונה לתשתית צפופה, רעועה ומפגרת וביוב זורם היכן שהיו צריכים להיסלל כבישים ורחובות? רוב התעשייה המקומית נמצאת בלב שכונות המגורים ללא כל פיקוח או הסדר ממשלתי. תחבורה ציבורית כלל אינה קיימת. התוצאה - אבטלה שאינה מאפשרת הזדמנות שווה. האפלייה חלה בכל המישורים והסיכוי להצליח וליצור אופק חברתי-כלכלי קשור למינך, לגוון עורך ולשם סבך.

  

רוב האזרחים הערבים במדינה גרים בבתים שבבעלותם. אחוז מינורי גר בשכירות, ואלו שבונים בתיהם על אדמות משפחתם, עושים זאת תכופות מבלי לקבל משכנתאות מהבנק, שכן לשם כך עליהם להוכיח רישום בטאבו ולהעמיד הון עצמי בסכום מסוים. הגיע הזמן לערוך תיקון מקיף בתחום הנדל"ן במגזר על מנת לאפשר פתרונות דיור ומוביליות חברתית גם לצעירים הערביים.

 

עם כל הכבוד ליוזמה, הקמת עיר ערבית בישראל אינה בהכרח הפתרון הנכון. ערביי ישראל אינם נבדלים מיתר אזרחי המדינה והגיע הזמן לשלבם כיאות ולהתייחס אליהם בהתאם.

 

מוסא חסדייה, יו"ר משרד הפרסום "סקטורס אל בוסתאני"

 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים