הקשר האנושי
אם יש קלישאה אחת על העיר ניו-יורק שהתבררה לי כנכונה זוהי קלישאת הניכור
לפני שעברנו לניו-יורק ניזונתי בעיקר מקלישאות על העיר.
זו עיר שלא ישנה, אמרו לי, והאמנתי. עד שהייתי רעבה פעם אחת ב-10 בלילה וגיליתי שכל המסעדות באיזור כבר סגרו מטבחים. זו עיר שבה אתה יכול ליפול ברחוב ואף אחד לא ייגש אליך, אמרו. ומתברר שגם זה לא נכון. רק אתמול ראיתי אישה זקנה שמעדה ברחוב ומיד רצו אליה שלושה חבר׳ה צעירים ושדדו אותה. בניו-יורק כל אחד לעצמו והבדידות שולטת, טענו בפניי. וואלה, צדקו.
אם יש דבר אחד שבו ניו-יורק שונה מישראל ב-180 מעלות הרי שזה הריחוק הנצחי והבלתי ניתן לגישור שקיים בין אנשים זרים, כך שאם בארץ הייתי חוזרת מכל טיול עם הכלב או נסיעה באוטובוס עם חבר חדש, או לפחות סיפור חיים של אדם זר לגמרי שפגשתי באקראי, הרי שפה בניו-יורק המצב מאוד שונה.
זה בולט בעיקר ברחוב, מול זרים מוחלטים. אנשים חולפים זה על פני זה במהירות, תמיד מאחרים לאיזה מקום חשוב. אם את לא תיירת בעיר הזאת אז את תמיד רצה ממקום למקום, מתפרצת לכביש, מתעצבנת על רמזורים. רק פה מצאתי את עצמי לראשונה בחיי עוקפת אישה מבוגרת עם מקל הליכה ברחוב תוך שאני ממלמלת לעצמי, ״מי נותן לאנשים זקנים לצאת מהבית?״. ואני נשבעת לכם שאני לא אדם רע! זו העיר הזאת, היא עושה לך משהו. את הופכת לחלק מהעדר, חלק מצי שלם של רובוטים נטולי רגש או מגע, שממהרים לנסוע בבוקר לעבודה ואז ממהרים לחזור בערב הביתה, ובין לבין הם ממהרים לכל מקום אחר. כל מי שמעז להיעצר באמצע הרחוב הופך מיד לאויב מר וזוכה לשלל גידופים שקטים וזעם לא פרופרציונלי.
וברכבת? שם כולם דווקא מנומסים להפליא. כבר מזמן שמתי לב שאנשים משתמשים בביטוי Excuse me כדי לבטא דחיפות וכעס ואם רוצים לדייק בתרגום של הביטוי הנ״ל הרי שזה לא ״סלחי לי״ כי אם ״זוזי מהדרך״.
אני עוד זוכרת בשבועות הראשונים איך נהגתי לחייך לאנשים, ליצור איתם קשר עין, אפילו יצא לי להנהן כלפיהם פעם או פעמיים. הייתי המשוגעת מהרכבת ואפילו לא ידעתי שאני כזאת!
המצב כל כך גרוע עד שגם שירות הלקוחות פה אינו אנושי. את מוצאת את עצמך מתקשרת לאיזו חברה מסחרית גדולה ואז מנהלת שיחת נפש ארוכה וכנה עם רובוט.
״ספרי לי למה התקשרת״, מבקשת הבחורה בצד השני של הקו, קולה רך וידידותי. ״האינטרנט לא עובד״, את מלינה. ״אני מצטערת״, היא נשמעת שבורה, ״לא הבנתי מה אמרת״.
״האינטרנט...״.
״אנא חזרי על דבריך״.
״... לא עובד״.
״אני מצטערת. לא הבנתי מה אמרת״.
וכך זה יכול להמשיך שעות עד שאחת מכן נוטלת את חייה, כנראה שלא היא.
אפילו הפרסומות המוקלטות כבר ערוכות בצורה שתדמה שיחה אמיתית! רק השבוע קיבלתי שיחת טלפון ממספר לא מזוהה:
״הלו״, אני עונה לטלפון.
״שלום לך!״, מישהו קורא מן הצד השני, ״מה שלומך?״
״אני בסדר״, אני מחייכת לעצמי. מיהו הבחור הנחמד הזה שמתקשר אליי?
״מה איתך?״ אני שואלת.
״אצלי מצוין!״, הוא עונה בתזמון מושלם. הוא נשמע כל כך בטוח בעצמו, כל כך נחמד. ברור לי שאיני מכירה אותו אולם לפתע מתחשק לי להכיר. בא לי לפגוש אותו ואת חבריו, בא לי לצאת איתם לבירה. בא לי להכין לו עוגה ליומולדת ולנסוע איתו לסקי. בא לי להכיר אותו למשפחה ושהוא ובעלי יהיו חברים. בא לי שיתחתן עם החברה הכי טובה שלי.
״אני מתקשר כדי להציע לך מבצע חד פעמי ומיוחד״.
״מה?!״
״...לביטוח תכולת בית במחיר מדהים רק עד...״.
זו הקלטה, אני מבינה ומנתקת. מכבה את הנייד, מוציאה את הבטריה, טובלת בכוס מים. אורזת מזוודה ועוברת לחיות במערה. איבדתי כל אמון באנושות.
