שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    מביימים ביחד: זוגות קולנועיים כשרים

    האחים אלקבץ לא מסתפקים בקשר הדם ועובדים ביחד עד למירוץ לאוסקר, אהרון קשלס ונבות פפושדו נפגשו באוניברסיטה ולקחו את החברות אל הסט - ומתי הררי ואריק לובצקי מכירים מאז שהיו ילדים, ועכשיו הם גם שותפים. הזוגות הקולנועיים שמביימים בצמד מספרים על החוויה

    האחים אלקבץ

    השחקנית רונית אלקבץ שחגגה לאחרונה יום הולדת 50, ידועה כאחת מכוכבות הקולנוע המקומי, וזכורה מהופעות אדירה רבות ב"שחור", "חתונה מאוחרת" ועוד. הרזומה שלה כבמאית מונה רק שלושה סרטים - "ולקחת לך אישה" (2004), "שבעה" (2008) ו"גט" (2014) - את כולם יצרה במשותף עם אחיה הצעיר שלומי אלקבץ (42), שגם ביים אותה בסרטו "עדות" (2011). את טרילוגיית ויויאן אמסלם, אותה מגלמת רונית עצמה, הם חתמו השנה עם פרס אופיר לסרט הטוב ביותר, שישלח אותם ביחד עם "גט" למירוץ לאוסקר הזר

     

    שלומי ורונית אלקבץ. אחים שגם עובדים ביחד (צילום: תמי דהאן) (צילום: תמי דהאן)
    שלומי ורונית אלקבץ. אחים שגם עובדים ביחד(צילום: תמי דהאן)
     

    "לטעמינו ולצרכינו האישיים אנו מוצאים רק יתרונות בעבודה משותפת. אנו עובדים יחד מעל עשר שנים, וכל מפגש לקראת פרויקט חדש שאנו רוצים לכתוב ולביים מכניס אותנו להתרגשות גדולה. כי בכל מפגש כזה אנו מגיעים פתוחים, מבקשים ללמוד, לגדול, להמציא ולגלות עולם. מניחים לאגו בצד, מאזינים זה לזה ויודעים ששנינו יחד זה כוח אמיתי - אחד מתחיל משפט והשנייה מסיימת, או כל דינמיקה כזו או אחרת.

     

    "זה תמיד יותר עשיר מכל מה שיכולנו לדמיין, מפני שאנו מביאים טעמים שונים ומגיעים עם צרכים שונים, ועם זאת הכי דומים ומשלימים זה את זה. וזו מתנה. כמובן, לולא היתה בינינו אהבה והערכה כה גדולה, לא יכול היה להתאפשר הקסם הזה״.

     

    מה רונית הכי אוהבת בשלומי? "אני אוהבת הכי בעולם לצחוק איתו. כשאנחנו עולים על הקטעים שמצחיקים אותנו, אנחנו מתמוגגים בצורה בלתי רגילה, חוזרים על זה שוב ושוב, מגלגלים את הרפליקות בפה". ומה היא לא יכול לסבול בעבודה איתו? "אני אוהבת לעשות איתו הכל". 

     

    אהרון קשלס ונבות פפשודו

    אחרי קריירה ארוכה כמבקר ומורה לקולנוע, קשלס (38) יצא לצד המבצעי של התחום. הוא עשה זאת ביחד עם פפושדו (34), סטודנט שלו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. השניים יצרו יחדיו את מותחן האימה "כלבת" (2010). הם שידרו על אותו גל אפל, ואחרי שראו עד כמה הרע עושה לשניהם טוב, המשיכו ביחד ובאותו הז'אנר עם "מי מפחד מהזאב הרע" (2013) שזכה לשבחים מסביב לעולם ופתח להם צוהר להוליווד. על הפרויקט הבא הצמד "פפושלס" כבר יעבוד בלוס אנג'לס, לאחר שאולפני סוני גייסו אותם לרימייק של המותחן "נקמה". 

     

    נבות פפושדו ואהרון קשלס עם ליאור אשכנזי (צילום: ירדן תבורי) (צילום: ירדן תבורי)
    נבות פפושדו ואהרון קשלס עם ליאור אשכנזי(צילום: ירדן תבורי)

    "בכל ראיון שאנחנו עושים אנחנו נשאלים איך זה לעבוד ביחד, ותמיד עונים את אותה תשובה: 'אנחנו לא מבינים איך אפשר שלא לביים בצמד?'. מכל המקצועות שיש בתעשיית הקולנוע, במאי הוא המקצוע הבודד ביותר. נכון יהיה לומר שבמאי מוקף בצוותים שלמים - מפיקים, שחקנים, צלמים, עוזרי במאי, תפאורנים וכיוצ"ב - אבל בסופו של יום, הבמאי הוא האיש שמתהלך עם הכי הרבה חרדות במהלך יום צילום. בה בעת הוא גם האיש שהכי פחות רוצה לשתף את האנשים מסביבו בדאגותיו ובמכאוביו.

     

    "החוסן הנפשי שנדרש מבמאי הוא עצום, ולכן כשיש שני במאים הנטל מתחלק באופן שמקל על העבודה, וגם מאפשר לחלוק זה עם זה את הפחדים שלהם מבלי שאלה יקרינו על הסט. אבל, זה רק הרווח הנפשי שבעבודה בצמדים. אפשר בקלות גם להבין את הצד הפרקטי. שני במאים על סט מעניקים לסרט שני זוגות עיניים ושני זוגות אוזניים. כל שוט, כל הבעה, כל מחווה עוברים בחינה של שני במאים, וכך קל יותר לדעת שיצאת מיום צילום עם החומרים שרצית.

     

    "גם אם תשאל שחקנים ואנשי צוות שונים ,הם יספרו לך שעבודה עם צמד יוצרים עשויה להיות נוחה יותר, שכן זה מאפשר לך הידברות עם שתי מחלקות במקביל. האחד מדבר עם השחקנים - שעה שהאחר ניגש לצוות המצלמה או הסאונד. במקרים מסוימים ייתכן מצב שבו כל שחקן בסצינה מקבל במאי משלו".

     

    ומה כל אחד לא סובל בשני? "זו שאלה מורכבת וחשבנו עליה ארוכות. אנחנו מניחים שבגלל העובדה ששנינו לא מסתפרים ולא מתגלחים כשאנחנו מצלמים סרט, ושהדיאטה שלנו בסטים כוללת רק במבה, חלווה וקוקה קולה, אנחנו נראים כמו רובינזון קרוזו ומריחים כמו ילדים במסיבת שלום כיתה א".

     

    מתי הררי ואריק לובצקי

    הם חברי ילדות והם ממשיכים להיות נאמנים אחד לשני גם ביצירה משותפת כבוגרים. סדרת הטלוויזיה "תמונות יפואיות" בסוף שנות ה-90 היתה המקפצה של שניהם לקולנוע במילניום החדש. אחרי "בלאק ג'ק" (2004), "החשוד האחרון" (2005) ו"אמא של ולנטינה" שיצרו יחדיו, התנסה לובצקי בבימוי כיחיד עם הקומדיה "הפנטזיה של סימיקו הקטן" (2011). עכשיו כשהשניים נושקים לגיל 50, הם שוב עובדים יחד על סרט משותף, עיבוד לסיפור הקצר של סביון ליברכט "תפוחים מן המדבר" - זוכה הפרס הראשון בפסטיבל הקולנוע הישראלי באל.איי.

     

    אריק לובצקי ומתי הררי על הסט ()
    אריק לובצקי ומתי הררי על הסט

    "העובדה שאנו חברים מילדות, ושיש לנו הרבה תובנות דומות, מובילה אותנו ליצירה משותפת. זה לא אומר שאנחנו מסכימים על כל דבר להפך. סרט הוא בעצם התנגשות של דעות, וזה מה שקורה בפועל בעבודה המשותפת. באים עם רעיונות, מתווכחים, רבים, מפרים אחד את השני - ובסוף נוצרת יצירה שמשקפת את התהליך הזה. זה קשה, אבל מרתק, ותמיד מחזק את היצירה. אנחנו רגילים לזה ובסך הכל מאוד נהנים. הסכנה שטמונה בתהליך הזה היא שהתוצאה יכולה לצאת פשרה, ומזה אנחנו נמנעים בכל מחיר. כשהסרט יוצא אנחנו עומדים מאחוריו במאה אחוז וכל אחד מרגיש שזה הסרט שלו.

     

    מה אריק הכי אוהב במתי? "יש לו ראייה קולנועית עשירה מאוד, לויאליות, אופטימיות גם בדקות קשות, וכניסה - לעתים מעצבנת - לפרטים הכי קטנים". ומה הוא לא יכול לסבול בעבודה איתו? "שלפעמים יש לו אמיתות שאינן תואמות את המציאות כפי שאני רואה אותה, ואז אני צריך להוריד אותו מהעץ - משימה לא קלה בכלל".

     

    מה מתי הכי אוהב באריק? "הוא גנרטור של אנרגיה שיכול לסחוף אחריו אנשים, ולהכניס בהם התלהבות ומחויבות. בנוסף הוא מאוד חד ורגיש לטקסט ולמשחק, שהם אבני היסוד של כל עשייה קולנועית". ומה הוא לא יכול לסבול בעבודה איתו? "יש לאריק נטיה/כישרון להמציא לאנשים שמות מעצבנים שקשה אחר כך להיפטר מהם. הכינויים שהוא ממציא לאנשים קשור לאופי האמיתי שלהם, אותו הם מנסים להסתיר, מה שהופך את העסק לעוד יותר מעצבן".

     

    ארז תדמור וגיא נתיב

    כמו לובצקי והררי, גם תדמור ונתיב מכירים ממזמן, עוד מימי תיכון ויצו צרפת בשנות ה-90, ולאחר מכן בבית הספר לקולנוע קאמרה אובסקורה. הם התנסו בעבודה כבודדים, אך סרטם הקצר "זרים" (2003) היה ניסוי מוצלח של עבודה משותפת, אותו פיתחו חמש שנים לאחר מכן לסרט באורך מלא באותו שם. בדרך הם יצרו סרט קצר מדובר נוסף "אופסייד" (2006) ובשנה שעברה חנכו פרויקט זוגי נוסף: "הבן של אלוהים".

     

    בינתיים, נתיב, שיצר לבדו את "מבול" (2011), יצא לחפש את מזלו בארצות הברית, ויתחיל לצלם בשנה הבאה את "Skin" - סרטו הראשון באנגלית. תדמור נותר בישראל ויחפש שותפים אחרים, כמו שכבר קרה בעבר עם הסרט הדוקומנטרי "אצלי הכל בסדר" שיצר עם ירון אמיתי (2005), ו"סיפור גדול" (2009) אותו יצר עם שרון מימון. ובעצם, תדמור בן ה-40 ינסה לעשות את זה גם לבד עם הדרמה "ארץ פצועה" שיצא ב-2015.

     

    גיא נתיב וארז תדמור. שותפים של אז ושל עכשיו ()
    גיא נתיב וארז תדמור. שותפים של אז ושל עכשיו

     

    "כתלמידים היינו רואים אותם סרטים במסירות אדירה ואז עושים טבלאות של ציונים סיכומים, ואוספים כרטיסי קולנוע ופוסטרים של סרטי מופת שלא נשכח לעולם באיזה שעה ובאיזה קולנוע ראינו אותם. 17 שנה מאוחר יותר אנחנו מוצאים עצמנו בעניבות בפסטיבל סאנדנס על הבמה עם הסרט הקצר הראשון שלנו 'זרים' זוכים בפרס הסרט הקצר הטוב. אחר כך יצאנו להרפתקה מוטרפת, מגשימים חלום לעשות סרט באורך מלא - אמנם אינדי ודל תקציב, עם שני בימאים שזה אנחנו, צלם אחד, שני שחקנים וסאונדמן - אבל זה מסע שלא נשכח לעולם.

     

    "הסרט 'זרים' היה שיתוף פעולה קריאטיבי של שנינו. אחד השלים את השני, כי זה סרט ללא תסריט כתוב, וללא דיאלוגים כתובים, והעלילה נכתבה תוך כדי תנועה. כולם ישנו באותה דירה של חברים מברלין, והתגנבנו מלוקיישן ללוקיישן ללא אישורים. מסע זה, שסגר מעגל על הסרטים הקצרים שעשינו ביחד, וגם עם ההיכרות והחברות מהילדות, פתח לנו דלתות לסרטים הבאים".

     

    מה גיא הכי אוהב בארז? "כשותף ליצירה, אני הכי אוהב את החוכמה העומק והרגישות בכתיבה ובבימוי שלו". ומה הוא לא יכול לסבול בעבודה איתו? "הדבר שאני הכי שונא בו זה כשהוא צודק".

     

    מה ארז הכי אוהב בגיא? "את הבגרות, המקוריות, הרגישות והאומץ בבימוי שלו". ומה הוא לא יכול לסבול בעבודה איתו? "הדבר שאני הכי שונא בו זה כשהוא צודק". 

     

    דני מנקין ויונתן ניר

    אחרי שני סרטים עלילתיים שביים - "ז'טם איי לאב יו טרמינל" (2010) ו"האם זה אתה?" (2014), ועוד אחד דוקומנטרי מוצלח - "18 קילו של אהבה", מנקין בן ה-44 הוכיח שהוא יכול ליצור לבדו. אבל ההצלחה הגדולה ביותר שלו הגיעה דווקא בפרויקט התיעודי המשותף שלו עם יונתן ניר "הדולפין". הסיפור על ילד שעבר התעללות וטופל בריף הדולפינים באילת, יעובד לדרמה אמריקנית לכל המשפחה בבימויה של ניקי קארו ובהפקת אולפני דיסני, שרכשו את הזכויות על הסרט. בימים אלה הם מצלמים פרויקט נוסף "עמוס" שמו - על צלם טבע.

     

    "לעבוד כצמד במאים, תסריטאים ולעתים גם מפיקים, זה סיפור מורכב, עדין וכמעט בלתי אפשרי. זה לבחור לצאת יחד בכל יום מחדש למסע של בריאה של משהו שעדיין לא קיים, ושכל אחד מאיתנו מדמיין אותו, באופן טבעי, אחרת. ההבדל בין לעבוד לבד לבין לעבוד בצמד יכול להיות משול לטיול לבד, לעומת טיול בזוג. כשאתה מטייל לבד אתה יכול לבחור לעצמך את המסלול, לישון מתי שאתה רוצה, לאכול איפה שאתה רוצה - אבל אתה עשוי להיות בודד לפעמים. כשאתה מטייל בזוג אתה מקבל ערך מוסף מהשותף שלך, אתה לא לבד ברגעים הקשים, אבל יחד עם זה, צריך להתחשב בדעותיו וברצונותיו.

     

    "שנינו אוהבים סיפורי מסע, ויש לנו גם חיבה משותפת לאי הוודאות שבתהליך העבודה - אי ודאות שמעניקה לנו, כנראה, איזושהי אשליה של חופש. זה לא תמיד קל לעבוד יחד, אבל כשזה עובד - אחד ועוד אחד שווים הרבה יותר משתיים".

     

    מה יונתן הכי אוהב בדני? "אני אוהב את האופטימיות הבלתי נלאית של דני, שבמקרים רבים אין בינה ובין המציאות שום קשר. הוא כמו עפיפון שעף גבוה גבוה בשמיים ורואה את התמונה הגדולה, בזמן שאני טרוד ומודאג מהפרטים הקטנים והמעצבנים". ומה הוא לא יכול לסבול בעבודה איתו? "שממרומי מעופו הוא הרבה פעמים רואה הרבה יותר טוב ממני מה נכון ומה לא. מצד אחד הוא מהאנשים הכי פחות מסודרים שאני מכיר, ומצד שני הוא מצליח לנהל, להפיק ולביים סרטים מורכבים ומסובכים. בקיצור, אני לא לגמרי מבין אותו עד הסוף - וזה סוד הקסם".

     

    מה דני הכי אוהב ביונתן? "מעבר לכישרון הנדיר וללב הגדול, והעובדה שהוא פשוט מאנטש, ושאני יכול לסמוך עליו במאה אחוז, זאת העובדה שהוא משלים אותי באופן מוחלט בעיסוק בפרטים הקטנים. הוא גם פסיכופט כמוני לשלמות - אבל עם הרבה יותר סבלנות". ומה הוא לא יכול לסבול בעבודה איתו? "מה שמטריף אותי, זה אלו בדיוק אותם הדברים שאני אוהב אצלו - העיסוק הבלתי נלאה בפרטים הקטנים. כשאני רואה אותו מתעסק בשתי משמרות עריכה בארבעה קאטים, בא לי לתת לו כאפה. אם הוא לא היה נשוי לדרום אמריקנית מקסימה ואבא לשלוש בנות מתוקות, הוא כבר היה חוטף".

     

    עודד בן נון ומיכל ברזיס

    מאז סיום לימודיהם בבית הספר סם שפיגל עם סרט הגמר "עונג שבת" (2003) שזכה לשבחים רבים, ממשיכים בן-נון וברזיס בזוגיות אישית של רומנטיקה ארוכת טווח, ובמקצועית של סרטים קצרים. "הנחשים של יום שלישי" (2005) ו"גן עדן אבוד" (2009) היו דוגמיות לכימיה ביניהם, והובילו ל"איה" בן 40 הדקות, בכיכובו של השחקן הדני אולריך תומסן - סרט קצר שיצא להקרנות מסחריות ברשת קולנוע לב.  

     

    עודד בן נון ומיכל ברזיס מתדרכים את תומסן ב"איה" ()
    עודד בן נון ומיכל ברזיס מתדרכים את תומסן ב"איה"

    "עשיית קולנוע דורשת לקיחת אינסוף החלטות בכל רגע נתון - מהחלטות גורליות על התסריט, ועד לבחירות שטותיות

    כמו איזה גרביים הגיבורה לובשת. בתור אנשים שלא אוהבים לקחת החלטות, זה מאוד מרגיע שיש עוד מישהו שלוקח את אותן איתך. יחד עם זאת, תמיד קיימת קנאה מסוימת בכל אותם במאים 'נורמלים' שמביימים כאוות נפשם מתוך אינטואיציה פרטית, ולא חייבים דין וחשבון לאף אחד".

     

    מה עודד הכי אוהב במיכל? "שבכל רגע אפשר לפתוח איתה מחדש כל סוגיה שכבר סיכמנו עשרות פעמים". ומה הוא לא יכול לסבול בעבודה איתה? "שתמיד ברגע האחרון היא מעלה לדיון דבר שכבר סוכם והוחלט".

     

    מה מיכל הכי אוהבת בעודד? "את האומץ שלו. אני הרבה יותר צייתנית בהגדרה, ובשביל לצלוח הפקה של סרט אתה לרוב חייב לפרוץ את הגבולות". ומה היא לא יכול לסבול בעבודה איתו? "שאני תלויה בו לעשות סרטים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אריק אלון
    רונית ושלומי אלקבץ. גם משפחה, גם חברים לעבודה
    צילום: אריק אלון
    לאתר ההטבות
    מומלצים