"לצלם סרט בפארקים של דיסני זאת טראומה"
הבמאי רנדי מור תכנן להתרפק על נוסטלגיית הילדות המורכבת שלו, ולצלם סרט אינדי על משפחה בחופשה בפארקים של דיסני. אך מה שאמור היה להיות פרויקט קטן, הפך לסרט רב רבדים שצולם מתחת לאף של המאבטחים ומעביר ביקורת נוקבת על התופעה. "בדיסני יש כאוס ואנרגיה מוטרפת. הכל מרגיש על סטרואידים, וזאת חוויה בכלל לא קלה", הוא מספר בראיון
סטודנטים לקולנוע יכולים, ואפילו נדרשים, להיות שאפתניים ולחשוב מחוץ לקופסה. אבל כשהלימודים נגמרים, היכן עובר הקו הדק בין הרפתקנות ודבקות במטרה, לבין סכנה? רנדי מור, במאי "הבריחה ממחר" (ישודר הערב, ג', ב-22:00 בערוץ yes3) הלך במשך שלושה חודשים וחצי על הקו הזה, כשהחליט לצלם סרט דווקא בדיסנילנד ודיסניוורלד, בלי לקבל אישור, מתחת לאף של המאבטחים.
מה גרם לבמאי צעיר שזהו סרטו הראשון לצלם סרט דווקא בתנאי גרילה? בראיון ל-ynet מור מספר, שבדיעבד הוא מבין שפשוט לא היתה לו שום אפשרות אחרת. דיסניוורלד טבוע כל כך חזק בזיכרונות הילדות שלו, שכשהוא התחיל לכתוב את התסריט - היה לו ברור שהוא יהיה חייב להצטלם דווקא שם, עם או כנראה, בלי אישורים.
"הבריחה ממחר". צילומי גרילה בתוך פארקים של דיסני
"לא היה מקום אחר לצלם את הסרט חוץ מהפארקים של דיסני, הם כל כך איקוניים. ההורים שלי התגרשו כשהייתי קטן. אבא שלי עבר לאורלנדו, פלורידה, והייתי מבקר אצלו כל קיץ. היינו הולכים יחד לדיסניוורלד, ברמה כזו שהיה לי קשה להפריד בין אבא שלי והמקום. לא יכולתי לחשוב על האחד בלי לחשוב על האחר.
"זו היתה מערכת יחסים מוזרה, ואז גדלתי, התרחקנו, ורק כשהגעתי למקום שוב, כעבור שנים עם אשתי והילדים שלנו - כל הנוסטלגיה חזרה אליי".
מור מבהיר שלא היה מדובר בחוויה נעימה בהכרח: "זה היה סוריאליסטי, היו לי חוויות לא פתורות עם אבא שלי, והרגשתי כאילו שהרוח שלו שם. כשנכחתי במקום עם הילדים שלי, כל החוויות האלו התנגשו. רעדתי, והמשכתי לחשוב על זה גם אחר כך. את התסריט כתבתי כדוגמת כתיבה כדי להשיג עבודות וככה זה התחיל".
מה שנראה כמו רעיון פשוט למדי בהתחלה, הלך ותפח למימדים מורכבים. מור בחר להשתמש במצלמות וידאו קטנות של קנון, שיכולות להיראות כמו מצלמות תמימות לשימוש ביתי - אך כאלו שבכל זאת הספקו לצילומים איכות קולנועית.
מדוע בחרת לצלם דווקא בטכנולוגיה ישנה יחסית?
"לא רציתי שהסרט ייראה כמו עוד סרט פאונד פוטאג'", הוא מסביר, ומוסיף שזו גם הסיבה שבחר לצלם את הסרט כולו בשחור לבן, שנוגד מאוד את הדימויים מלאי הצבע שכולנו רגילים לראות מדיסניוורלד: "היה לי חשוב להוריד עוד שכבה שתמנע מהסרט להיראות כמו סרט ביתי".
עם צילומים ללא רשות, מור התחיל לעבוד בלי לחשוב על האפשרות שהסרט יופץ. בנוסף, מדובר בסרט שלא מציג את דיסני באור מחמיא בלשון המעטה - כי "הבריחה ממחר" הוא סרט פרודי על גבול האימה.
העלילה מציגה משפחה לא מתפקדת ביומה האחרון בפארק השעשועים הענק, כשהאב ג'ים (רוי אברמסון) מסתיר מאשתו (אלנה שובר) ומשני ילדיהם, שהוא פוטר הרגע בשיחת בטלפון מעבודתו, ומנסה להתנחם במעקב מטריד אחרי שתי נערות צעירות דוברות צרפתית שמסתובבות בפארק.
בזמן שג'ים מתוסכל, משתכר, רואה חזיונות מטרידים של דמויות אהובות שמזעיפות אליו פנים, ונחשף למתחמים סודיים ומטרידים בתוך הפארק, גם אשתו שמתנהלת רוב הזמן כאמא היסטרית ושמרנית שמתביישת בבן זוגה (ובחלק מהזמן בצדק) חשה שמשהו "לא בסדר" בפארק.
בסרט הדמיון, הסיוטים, החרדות מהתפרצות מגפת שפעת משונה, הפנטזיות המיניות על הנסיכות שמצטלמות עם הילדים, והתהייה לגבי השלמת הכנסה פטישיסטית שהן עושות בלבוש אחרי שעות העבודה לצד מחוות לאגדות אורבניות שונות - מתערבבים אלו באלו, והשהות בפארק הולכת ונעשית מוזרה מרגע לרגע.
פרודיה וגם פארנויה
לצד ההגחכה של פארק השעשועים העצום וכל מה שהוא מייצג על ידי לא מעט רגעים גרוטסקיים של המונים חובבי דיסני, בסרט יש גם תיאור חיי משפחה עגומים ומזויפים מאוד. "זה היה סרט מאוד אישי, בהחלט", אומר מור, "לא תכננתי לצאת בהצהרה, חשבתי שזו פרודיה על משפחה בחופשה".
אפשר לומר שהסרט הפך לפרויקט גדול יותר ממה שתכננת?
"כשהתחלתי לעבוד הוא היה אמור להיות קטן מאוד, סרט שלי ושל חברים. ואז הוא הלך וגדל, כמו כדור שלג, מסרט קטנטן ואישי לסרט אינדי, אמנם, אבל גדול יחסית. בשלב מסוים הבנתי שלא אהיה מסוגל גם לצלם, גם לביים וגם להביט מעבר לכתף שלי כל הזמן, מבלי לקבל התמוטטות עצבים - וכך הצוות הלך וגדל. בשלב הזה היה קצת מאוחר מדי לוותר, אז פשוט המשכנו".
ולא חשבת לבקש רשות מדיסני לצלם?
"היה לי די ברור שהם לא יסכימו, ידעתי כמה הם שומרים על עצמם. בהתחלה היינו צוות כל כך קטן, שלא חשבנו שזה ישנה וימשוך תשומת לב. לא חשבתי שהסרט יופץ, זה היה יותר כמו תרגיל או ניסוי בשבילי, כסרט ניסיוני, יותר מכל דבר אחר, ואז, פתאום, הוא תויג כסרט אימה, כי יש בו אלמנטים מפחידים. לא דאגתי לקבל רשות כמו שצריך, וככל שהוא גדל הבנתי שאם נבקש רשות באופן רשמי והם יסרבו, כבר נהיה על הרדאר שלהם".
עלויות ההפקה של הסרט הסתכמו ב-650 אלף דולר, הרבה מעבר לסכום שמור תכנן להוציא במקור. הסרט צולם גם במהלך חודשיים של הכנות, שבהם הוא וצוות הצילום צילמו שוטים ששולבו לאחר מכן בסרט בין היתר כגרין סקרין, וכלל עוד 45 ימים של עבודה עם השחקנים.
יש סצנות שצולמו בחדרים סגורים, אבל חלק גדול מהסרט צולם בפארקים עצמם, כשכולם משתדלים להתנהג כמו משפחה רגילה שמבקרת באתר, כאשר ההתסריטים שמורים בפלאפונים, והצלמים מתנהלים כמו תיירים תמימים.
איך התבצעו הצילומים בפועל?
"המפתח היה הכנות. לא אלתרנו שום דבר. אנשים חושבים שצילום גרילה זה לרוץ ולצלם מה שאתה יכול ואז לרוץ החוצה - אז לא. אנחנו דייקנו ולמדנו את הכל, עברנו על הסרט מההתחלה ועד הסוף, רק אני, הצלם והעוזר צילום כתשע פעמים לפני שהתחלנו לעבוד עם השחקנים. זה כלל להבין איפה השמש בכל שעה ביום, כי לא היתה לנו אפשרות לתאורה".
כשמור מספר על תהליך הצילום הוא נשמע כמעט בפוסט-טראומה מהפרויקט שהוא בעצמו כתב וביים, שכלל נסיעות רבות לפארקי השעשועים של דיסני עם הצוות, ושהות ארוכה בהם: "לא פשוט להיות בסביבה הזאת. יש שם המון כאוס ואנרגיה מוטרפת, הכול מרגיש על סטרואידים. זה היה מורט עצבים וירדתי המון במשקל. אני לא יודע אם יש לי את הנחישות שצריך כדי לעשות דבר כזה שוב.
"לא הייתי ממליץ לאף אחד לעשות סרט גרילה. זו דרך איומה לעשות סרט, קשה נורא להיות יצירתי בסביבה כזו. הכי כיף היה לי כשהיינו בסטים סגורים, וכשהיה לי זמן לשבת ולבנות את הסצנות ולדבר עם השחקנים - במקום ללחוש להם דברים ואז לברוח ולצלם. היו לנו רק שניים-שלושה טייקים לצלם כל סצנה, אחרת ידענו שזה ייראה מוזר ושנתחיל לבלוט".
לא חששתם שישימו לב אליכם כשכל פעם חזרתם למקום?
"החוויה הכי מפחידה היתה כשכמעט סיימנו, והיינו ברי מזל שזה היה לקראת הסוף, כי אם זה היה קורה לנו בתחילת הצילומים - כולם היו מבועתים ובורחים. צילמנו את המשפחה נכנסת לפארק, סצנה שבכלל לא הכנסנו לסרט בסוף, למרבה האירוניה. צילמנו אותם נכנסים ויוצאים איזה ארבע פעמים, עד שאנשי הביטחון ניגשו אליהם ושאלו אותם אם הם מפורסמים, כי הם שמו לב שצלמים עוקבים אחריהם.
"השחקנים כולל הילדים נשארו בתוך הדמויות, והעמידו פנים שאין להם מושג. השומרים לקחו אותם הצדה וביקשו לבדוק את מצלמות האבטחה. בשלב הזה הילדה שמגלמת את שרה (קייטלין רודריגז) והילד שמגלם את אליוט (ג'ק דלתון) אמרו שהם צריכים לשירותים. נתנו להם ללכת לשירותים, הם הסירו שם את הציוד, וכשיצאו - בדיוק התחילה עוד תהלוכה.
:יש שם כאלו כל עשר דקות. התהלוכה הפרידה אותם מהמאבטחים והם יכלו לצאת. נכנסנו לתוך הרכב שחיכה לנו וברחנו, למקרה שהם עוקבים אחרינו. כך נגמר יום הצילומים האחרון בפארק עם השחקנים".
הילדים לא היו מבוהלים?
"לא. הם היו רגועים לגמרי, נראה לי שזה הכל היה משחק בשבילם".
כשהסרט הושלם הוא התקבל לפסטיבלים קטנים ברחבי ארצות הברית, אך ברגע שבסאנדנס היוקרתי הביעו התעניינות, מור ויתר על הפסטיבלים האלו לטובתו. הוא גילה שעשה החלטה נכונה, כשהשמועה על סרט גרילה שצולם בפארקי השעשועים של דיסני מציג בפסטיבל נפוצה, ומפיץ התחיל להתעניין.
אחרי ייעוץ משפטי מקיף הוחלט שניתן להפיץ את הסרט, אפילו שצולם בשטח ללא קבלת אישור. מור הוסיף כתובית שמבהירה שדיסני לא קשורים לסרט ישירות, ובנוסף, כל עוד השימוש הוא פרודי, ולא מנסה להשתמש בדמויות האיקוניות של דיסני כדי לחקות אותן, אלא משתמש בהן כדי ליצור משהו שונה לחלוטין, הוא מותר, ברמה כזו או אחרת.
קטע מתוך "הבריחה ממחר"
עם זאת, עדיין ריחף מעליו החשש שדיסני יחליטו לתבוע או לנסות למנוע את הפצתו. אך החברה העצומה שמרה על שתיקה מפתיעה. למעט הוספה של הסרט לאינציקלופדיה המקוונת של דיסני, ענק סרטי הילדים על כל נספחיו המסחריים לא פצה פה. "אנשים לא מאמינים כשאני אומר את זה", מספר מור, "הם חושבים שקיבלתי איזו הוראה שמונעת ממני לומר את האמת, אבל בחיי שלא שמענו מהם כלום ישירות".
לא התאכזבת קצת שהם לא עשו כלום? זה לא פגע בסופו של דבר בהצלחה המסחרית של הסרט שהם שמרו על שתיקה ולא התרעמו?
"אני באופן טבעי אדם שמצפה שהגרוע מכל יקרה. אז חיכיתי שהם ייכנסו בנו ויעצרו את הסרט. אפילו בסאנדנס חיכיתי שהם יעצרו את ההקרנה באמצע. אישית אני מאוד שמח שהם החליטו לא לעשות כלום. אני לא רוצה להיות מעורב בבלגן על שאלת חוקיות עם הדבר הענק הזה. הם יכלו לעכב אותנו ממש, למרות שמוסרית, הרגשנו שהיתה לנו זכות לעשות אותו".
איך הילדים שלך הגיבו לצילומים, רצו לבוא איתך?
"בהחלט. הבת הגדולה שלי אפילו משחקת בתפקיד קטן בסרט: היא נמחצת בחיבוק קטלני של נסיכת דיסני. שני הילדים שלי השתתפו כשצילמנו סצנה שהצריכה ניצבים. בכלל, כשכתבתי את הסרט וחיפשתי לוקיישנים, לקחתי אותם איתי הרבה פעמים. חשבתי שזה יהיה מוזר וקריפי להיות אדם בוגר שנמצא שם לבד. למרות שכשאתה הולך לשם אתה נתקל בהמון אנשים בוגרים שהולכים לשם לבד. זה די מטריד".
מור קיווה שבמידה מסוימת השהות המרובה בפארקים תוציא לילדים שלו את החשק מדיסני ותמאיס אותו עליהם. אבל הוא מודה שנכשל בכך: "לא היתה לזה שום השפעה עליהם בכלל. הלוואי. ניסינו לגרום להם לראות דברים שהם לא הדיסני צ'אנל, אל זה פשוט לא אפשרי. לא משנה מה, כמה שתנסה לחסום אותו דיסני תמיד שם".
אמרת שהסרט הוא על משפחה ומוצג מהפן האישי, אבל בפועל הוא גם מהווה ביקורת חברתית על תופעת דיסני.
"הוא קצת משניהם. כשהתחלתי לכתוב זה היה על מערכת היחסים האישית שלי עם הפארק, וכשהמשכנו - הבנתי שזה גם על
התרבות שלנו ועל האובססיה שלה עם עולמות מלאכותיים שמייצרים אושר מונפק. זה בהחלט מכיל את שניהם".
מאיפה קיבלת השראה לסצנות הסוריאליסטיות הרבות בסרט?
"שמעתי שבאמת יש מקום שנקרא 'בסיס 21' מתחת לאחד המתחמים בפארק. זה כנראה משרד לעובדים, אבל אהבתי את כל האגדות האורבניות על הפארק. דיסניוורלד הוא המקום הפופולרי מס 2 בארצות הברית אחרי לאס וגאס להתאבד בו. חשבתי על כל האנשים שצריכים לעבוד שם ולהיפתר מהגופות, ואיך זה צריך להרגיש".
ביקרת בדיסניוורלד מאז הצילומים?
"לא, לא חזרתי. זה קצת מצמרר אותי. הייתי צריך להתראיין ל-CNN קרוב לפארק פעם אחת, ורק מזה שעמדתי ליד הכניסה זה החזיר לי את כל הזיכרונות של הצילומים - וזה היה טראומתי בפני עצמו. אני חושב שאני בסדר, כל עוד לא אצטרך ללכת לשם אי פעם שוב".
על מה אתה עובד עכשיו?
"הפעם לא על סרט גרילה! זה כנראה יהיה על סרט תקופתי הרבה יותר מאורגן, קאמרי אפילו, דרמה עם קצת סוריאליזם".
