מיוחד: יהלי סובול מציין 20 ל"פצעים ונשיקות"

בכל מה שקשור לאנקדוטות מצחיקות או מרגשות מתקופת האלבום הראשון אני די חלש, מהסיבה הפשוטה שאני לא זוכר כמעט כלום. יש לי זיכרון של דג לדברים האלה. כשאתה נוסע עשרים שנה בוואן עם אותם אנשים זה דווקא יתרון, כי אתה יכול ליהנות מאותו סיפור הרבה פעמים. מה שאני כן זוכר מ-1994 זה שהיא הייתה מלאה מבחינתנו באחד החומרים הכי יקרים לאמנים - ראשוניות.

"פצעים ונשיקות". קבלת אלבום פלטינה (מימין: שחר אבן צור, פיטר רוט ויהלי סובול)

היתרון הגדול של ראשוניות הוא שהיא מחדדת לך את החושים. הם נדרכים, והתפיסה שלך הופכת ערנית יותר. כמו כשאתה מגיע בפעם הראשונה לארץ זרה, ובלי שום מאמץ מכוון אתה הופך מודע יותר לכל מה שסביבך - לבתים, לאנשים, לרעשים, לריחות ולטעמים. אמנים הרבה פעמים מנסים לייצר לעצמם באופן מלאכותי את תחושת הראשוניות הזאת כדי לחדד את המודעות ואת היצירה, הם נוסעים להקליט במקומות חדשים, מחליפים קונספטים, כלי נגינה, סמים, שותפים, או טכניקות עבודה כדי לייצר את הריגוש הזה. ב-94' לא נזקקנו לשום דבר מכל זה. זאת הייתה שנה שהרגישה כמו חוץ לארץ אחד גדול מהרגע שהיא התחילה ועד שהסתיימה.

מכל הדברים שקרו לראשונה בשנה הזאת, אני חושב שחווית ההקלטה של האלבום פצעים ונשיקות באולפני די.בי. הייתה החזקה ביותר. כיום אנחנו חיים בתקופה שבה אין שום דבר יותר שגרתי מתיעוד עצמי. אנחנו מתעדים את עצמנו ומפרסמים כלאחר יד כל יום כל היום. גם הקלטת מוזיקה הפכה למשהו מאוד זמין ופשוט, מחשב, כרטיס קול ומיקרופון, סה טו. לא יצא טוב? נקליט עוד פעם. כמות הערוצים בלתי מוגבלת, שעות ההקלטה בלתי מוגבלות, אפשרויות המניפולציה על המחשב בלתי מוגבלות. כמו כל דבר, יש בזה טוב ויש בזה רע, אבל חווית ההקלטה באולפני די.בי ב-1994 לא הייתה יכולה להיות רחוקה יותר מהיומיומית הזאת. הכל היה מוגבל. הזמן, אורך סרט ההקלטה, מספר הערוצים. לא היה "אחר כך נסדר את זה", בטח לא ברמות של היום. היית חייב לתת את הכי טוב שיש לך בזמן אמת.

כל אמן מתגעגע לראשוניות

די.בי היה האולפן הגדול והמתקדם ביותר בארץ. הכניסה אליו הייתה כניסה לארץ הפלאות. בחיים לא ראינו עד אז חלל הקלטה כזה, מיקרופונים כאלה, קונסולה כזאת, עם עוזרי הטכנאי דמויי השדונים החרישיים, הזריזים ויודעי הכל, שהתייחסו לבקשות שלך במין כבוד מוזר, כאילו אתה ממש מוזיקאי ולא איזה ילד שמסתובב להם בטעות בין הרגליים.

הרגע הזה שמני בז'רנו, הטכנאי הנערץ מתהילת אהוד בנאי והפליטים וזקני צפת הראשון, אומר לך באוזניות "רצה" (כלומר סרט ההקלטה רץ), וירמי קפלן מסמן לך עם היד להתחיל, ושחר נותן ספירה של ארבע עם המקלות, היה רגע טעון, מפוצץ אדרנלין ומרטיט כמו מעטים בחיי. הכי רחוק שאפשר מה"נסדר את זה אחר כך על המחשב" שהוא המוטו של התקופה הנוכחית. אז הנה, בכל זאת אני זוכר משהו.

מוניקה סקס יחגגו 20 לאלבום המיתולוגי "פצעים ונשיקות" בהופעה חגיגית מיוחדת בבארבי בתל אביב ב-30 בינואר 2015 עם ירמי קפלן, מפיק האלבום. להקת "קרח 9" יתאחדו באופן חד פעמי כדי לפתוח את המופע.