משחקת בהצגה שמונגשת לחרשים: "עבורי זו שליחות"

רגע לפני שהשחקנית נועה כדריה (22) עלתה להופעת הבכורה של "גריניטיני", הצגת הילדים בכיכובה, אמא שלה נתנה לה במתנה צמיד זהב ועליו חרוט שם ההצגה. את המחווה הסבירה אמה במילים: "שלא תשכחי איפה התחלת". כדריה מספרת שבמהלך אותה הופעה ישבה אמה בשורה הראשונה ולא הפסיקה לבכות מהתרגשות.

במקרה של כדריה, הבקשה לזכור איפה התחילה היא מורכבת יותר מאשר עבור רוב השחקניות המתחילות. אפשר לסמן את ההתחלה בהצגה הראשונה בה היא מככבת, ואפשר לסמן את ההתחלה 22 שנים קודם לכן, בברזיל, שם נולדה להורים שאינה יודעת עליהם דבר. בהיותה בת חודש אומצה על ידי אבי וחמדה, זוג נכים מישראל, שהיו אז בשנות ה-40 לחייהם.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

"אף פעם לא היתה לי שיחה דרמטית עם ההורים בה סיפרו לי על האימוץ", מספרת כדריה בקלילות. "גדלתי עם זה, וזה מרגיש לי רגיל. תמיד כשהכרתי אנשים חדשים אמרתי 'אני נועה ואני מאומצת מברזיל'. בגלל שזכיתי בהורים מושלמים, שתמיד פינקו אותי ונתנו לי כל מה שיכלו לתת, זה אף פעם לא הפריע לי שאני מאומצת".

למרות ילדותה המאושרת, בגיל ההתבגרות, כשהתחילו בבית הספר לעסוק בנושא הזהות, הוצאת תעודת זהות, והמסע לפולין, החלה כדריה לשקוע במחשבות.

"תמיד נושא השואה מאוד עניין אותי, למרות שאין לי מישהו קרוב שהוא ניצול שואה", היא חושפת. "ואז פתאום חשבתי מה היה קורה אם הייתי בשואה. האם הייתי מגדירה עצמי כיהודייה, כי הרי גיירו אותי אחרי האימוץ, או שיכולתי להשתמש בעובדה שאין לי דם יהודי כדי להינצל? אבל אז אני מתכחשת לכל מה שגדלתי עליו. היה ברור שאם היינו בשואה, ההורים שלי היו הראשונים שהולכים, גם בגלל יהדותם וגם בגלל נכותם, אז האם הייתי הולכת איתם או לא? לא עניתי לעצמי על השאלות האלה, אבל במסע לפולין מאוד שקעתי בתוך עצמי. בתכל'ס אני מאוד ציונית, אוהבת את הארץ ולא מרגישה שונה מאף אחד פה מבחינת מנטליות ישראלית".

"פתאום הבנתי שלקחו אותי מאמי הביולוגית"

לאחר שהתחברה ביתר שאת לזהות הלאומית ולשייכות שלה, החלו לעלות לכדריה תהיות על האישה שהביאה אותה לעולם. "התחלתי לחשוב מה אני מרגישה כלפי האמא הביולוגית שלי", היא אומרת בכנות. "לא ידעתי מה אני אמורה להרגיש כלפיה, אם אני אמורה לשפוט אותה. חשבתי שאם אמא שלי, שאמורה להיות הדבר הכי קרוב אליי, עזבה אותי, אז למה שאחרים לא יעזבו אותי. אני בהחלט סובלת מחרדת נטישה קלה", היא מחייכת. "אחר כך ניסיתי להבין אם היא בחרה לעזוב אותי או שלא הייתה לה ברירה. אולי לא היו לה אמצעים לגדל אותי. יש מגוון גדול של מציאויות אחרות שיכלו להיות לי".

כשהיתה בת 18 שיתפה כדריה את אמה ברצונה לפתוח את תיק האימוץ, ושאלה אותה אם ידוע לה מה הנהלים. להפתעתה, אמה שלפה מסמך שהגיע עם נועה מברזיל.

"התרגשתי מאוד והתחלתי לבכות", נזכרת כדריה. "ניסיתי להבין מהמסמך, שהיה כתוב בפורטוגזית, מה כתוב שם. היה כתוב השם, פרישיליה דה אוליביירה, ואני חשבתי שזה השם של אמי הביולוגית ושנולדתי בבית חלים בריו דה ז'נרו. ממה שהבנתי, היה כתוב במסמך שאמי נאלצה למסור אותי, והמשמעות שנתתי לזה היא שלא היה לה כסף לגדל אותי. פתאום הסתכלתי עליה אחרת, הבנתי שלקחו אותי ממנה. לא יכולתי לדבר עם אמא שלי, אז ירדתי למטה ופרצתי בבכי".

במשך שנה שמרה כדריה את מחשבותיה לעצמה, עד שאזרה אומץ לשוב ולשוחח עם אמה על המסמך. היא שיתפה אותה בכך שהיא מבינה כעת יותר את האם הביולוגית שנאלצה למסור אותה. אולם אמה הסבירה לה כי לא הבינה נכון את המסמך ולמעשה זהו מושג משפטי המתאר את העובדה שהאפוטרופסות על התינוקת נלקחה ממנה. בהזדמנות זו גם הבינה כדריה כי השם שהופיעה במסמך היה השם עמו נולדה, ולא שם אמה.

"זה ביאס אותי", היא מודה, "ומאז נושא הזה חצי פתוח וחצי סגור עבורי. הציעו לי לנסות ולאתר אותה, אבל זה דורש המון כוחות ומאמצים, ואני לא יודעת אם אני מוכנה לכך. איך אפשר להיות מוכן לדבר כזה? לדעת מאיפה באתי? לראות דמות זרה ולדעת שהיא אמא שלי? לגלות למי אני דומה? כל שבוע אני משנה את דעתי בנושא".

-את חושבת שיש בך משהו מברזיל?

"אני נראית קצת שונה, אז תמיד כששואלים מה העדה שלי, אני מבקשת שינחשו. בדרך כלל חושבים שאני מרוקאית, אבל יש כאלה שאומרים שאני לא מפה. סך הכל אני משתלבת במראה שלי, הלוואי שהייתי נראית ברזילאית. האמת שמגניב לי להיות ברזילאית, אני נחשבת מגניבה בזכות זה".

נועה כדריה בהצגה "גריניטיני". תחושת שליחות

-חשבת לטייל בברזיל? אולי בטיול שאחרי הצבא?

"לא בער לי טיול אחרי צבא, אבל יש לי חברים שטיילו בברזיל. הם שלחו לי תמונות וכתבו 'מצאתי את אמא שלך'. גם אמרו שלכולם בברזיל יש אף כמו שלי. זה עשה לי צביטה בלב. אני ממש מפוצלת בעניין הזה".

"בגיל 8 הבנתי שאני צריכה לקחת אחריות"

כדריה לא מפסיקה לדבר על מזלה הטוב שייעד אותה להורים שמעניקים לה אהבה וחום אינסופיים, ונראה כי גם הם אחראיים לאופטימיות ולגישה החיוביות המאפיינת אותה. אביה של כדריה, אבי, נולד עם רגל אחת קצרה יותר מהשניה, וכל הניתוחים שעבר לא צלחו והוא נותר נכה. אמה, חמדה, חלתה בגיל 26 בדלקת פרקים שהחמירה. ניתוח שעברה פגע ברחמה והיא אינה יכולה ללדת.

כדריה מספרת כי כאשר הכירו הוריה פחדה אמה לספר לאביה כי אינה יכולה להביא ילדים לעולם, מחשש פן יעזוב. כשהדבר נודע לו אמר לה "אז נסתדר בלי ילדים". למרות אמירה זו, בני הזוג השתוקקו להיות הורים והחליטו להתחיל תהליך אימוץ. אם עבור זוגות בריאים תהליך האימוץ כולל בירוקרטיה מתישה ומבדקים חודרניים, הרי שעבור זוג נכה התהליך היה מורכב עוד יותר והיה עליהם להוכיח שהם כשירים פיזית לטפל בתינוק, לחתל ולספק לו את כל צרכיו. "הם נלחמו בשיניים", מתארת כדריה את המאבק של הוריה. לברזיל נסע אבי כדי להביא את התינוקת, מפני שחמדה לא היתה מסוגלת לעמוד בתנאי הטיסה. לדבריו זו היתה אהבה ממבט ראשון.

"הם מאוד עצמאיים", מבהירה כדריה. "הם ניסו כמה שפחות להיעזר בי ולא להיות לי לעול. יש לי הורים מאוד אופטימיים ואמא שלי תמיד אומרת שמזל שהם ככה, ולא במצב יותר גרוע. תמיד הבהירו לי שאנחנו לא מסכנים, אלא כמו משפחה רגילה, רק יושבים על כסאות גלגלים. הם לא מרחמים על עצמם וזה מדהים".

נכון להיום מוגדרים בני הזוג כדריה נכים קשה, והם מקבלים עזרה כמה פעמים בשבוע, בעיקר בכל הקשור לעבודות הבית. כאשר כדריה מדברת על הוריה, הקול שלה משתנה ונעשה רך יותר. "יש לי רגישות מאוד חדה אליהם", היא מסכימה. "אני יודעת מה הם צריכים ורוצים עוד לפני שהם אומרים. הם מצידם תמיד אומרים לי 'נועה, הכל בסדר'".

נועה כדריה. "יש לי הורים אופטימיים"(צילום: דודו עמר)

אבל כדריה, כמובן, יודעת שלא הכל בסדר. הרגע בו הבינה כי עליה לקחת אחריות, התרחש כשהיתה בת שמונה בלבד. "הלכנו לפיקניק", היא מתארת, "ואני החזקתי לאמא שלי את היד. כשהיינו בירידה היא פשוט נפלה מול הפרצוף שלי. לא ידעתי מה לעשות. הייתי קפואה. כל בני המשפחה שהיו אתנו מיהרו והרימו אותה והזמינו אמבולנס. אני נשארתי בהלם ואז, כשהיא נכנסה לאמבולנס והצליחה להתיישב בכוחות האחרונים שהיו לה היא אמרה לי 'אל תדאגי, אני אחזור. אני אהיה בסדר'. אני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. מאז אמא שלי על כיסא גלגלים באופן קבוע ולא עומדת יותר על הרגליים. באותו רגע החלטתי שאני חייבת להשאר מאופסת תמיד, שלא ארשה לעצמי עוד לקפוא ככה. באמת במקרים שקרו אחר כך, אני התעשתתי מהר מאד ותקתקתי את העניינים".

לראשונה: הצגה המתורגמת לשפת הסימנים

המוטו עליו גדלה כדריה הוא ששום דבר לא מובן מאליו, ועל כן היא מעריכה את כל הטוב שיש לה בחיים, כדבריה. מאז ומעולם חלמה להיות שחקנית ובכיתה ז' אף הצטרפה ללהקת "השכנים של צ'יץ'", באותו מחזור בו הופיעה גם אליאנה תדהר.

-את מקנאה בעובדה שהיא הצליחה כל כך מוקדם לפרוץ ולהצליח?

"לא. הרבה פעמים שאלו אותי למה אני לא הולכת לאודישנים. כשביקשתי מאמא שלי ללכת לאודישנים, היא אמרה לי 'לא עכשיו. אני רוצה שתחווי את הילדות ותהיי כמו כולם. יהיה לך זמן להתעסק בזה כשתרצי באמת'".

בצבא שירתה בתיאטרון צה"ל, שם הבינה סופית כי חיידק הבמה הוא חלק בלתי נפרד ממי שהיא. עוד בטרם החלה את לימודיה בבית צבי, קיבלה הצעה לעשות אודישן לתפקיד גריניטיני.

גרינטיני הוא מופע שיצר אסף שלמה, המשלב בין תיאטרון לחווית צפייה קולנועית ואנימציה מושקעת.

גריניטיני היא יצורה ירקרקה מעולם אחר המגיעה להציל את כדור הארץ ביחד עם חברתה קרן אור ובעזרת אבני כח סגולות. בדרכן הן פוגשות שש דמויות אנימציה מרהיבות המסמלות את יסודות החיים. בסופו של תהליך, מבינים כולם כי רק קבלת האחר ושיתוף פעולה יצילו את הכדור. ההצגה כולה מתורגמת לשפת הסימנים ומונגשת לחירשים.

"לא תכננתי לעשות הצגות ילדים", היא אומרת, "אבל כשקראתי את המחזה אהבתי אותו. כבת להורים נכים, מאוד היה לי חשוב לדעת שההצגה מתורגמת לשפת הסימנים. העבודה על ההצגה היתה מרתקת כי אני משחקת מול מסך אנימציה, אין מקום לאלתור והתזמון מאוד חשוב. גיליתי שזה יותר מאתגר להחזיק קהל של 300 ילדים מאשר קהל של מבוגרים. ילדים לא יצחקו, אם לא באמת תצחיק אותם. הם לא עובדים עליך. אין דבר יותר מספק וכיפי מזה".

"כשההצעה לגריניטיני הגיעה, אמא שלי אמרה 'לכי על זה, תטרפי את הבמה'. האישור שלה נתן לי את הפוש הסופי".

-מה החלומות שלך לעתיד?

"כרגע אני מאוד עסוקה בלימודים בבית צבי ובפרויקט של גריניטיני. הייתי רוצה להיות בתיאטרון רפרטוארי. כרגע המטרה שלי היא פשוט לשחק".

ביום ב', ה-1.12.14, תתקיים ההצגה באודיטוריום אניס יפו ד' תל-אביב בשעה 17:30. לאחר מכן יתקיימו מופעים בסינמה סיטי, ראשון לציון. DVD של המופע ייצא בקרוב לחנויות