שתף קטע נבחר

אין דו-קיום עם סרטן

כששמעתי שהציתו את בית הספר הדו-לשוני משהו בי מת. לא משום שלמדתי שם. אלא בגלל אותם שמאלנים שסובבים אותי ולא עושים דבר חוץ מלקטר

אני רוצה שהדברים שאני כותב ייצאו החוצה לציבור הישראלי, לאב הערבי-ישראלי מטירה, לנער הדתי-לאומי מגוש עציון, לנערה התל אביבית מנאות אפקה ולסטודנטית המזרח ירושלמית. אני רוצה שהחברה תבין שלמאבק הזה אין שום קשר לאידיאולוגיות גדולות, ללאומנות, או לשלום. אני רוצה לעורר חברים וחברות שלי, חיילים, סטודנטים, מלצרים בבתי קפה ומוכרים בחנויות בגדים. צעירים וצעירות שחיים במציאות גזענית לאומנית קיצונית, אלימה ואדישה. ציבור שלם שחי חיים אמביוולנטיים, חיים מלאי ערכים והשכלה, וחיים נטולי מאבקים.

 

אני אאוטסיידר

נולדתי בשכונת אבו טור במזרח ירושלים וכשהגיע הזמן לכיתה א’ הוריי שלחו אותי, בנם הבכור, ל"יד ביד - בית הספר הדו-לשוני על שם מקס ריין". הכיתה שלי נחלקה חצי-חצי מבחינת יהודים וערבים. למדנו שיעורים בעברית ובערבית, ובסוף כיתה א’ כמעט כל הילדים ידעו קרוא וכתוב בשתי השפות. ככל שהשנים עברו, החלו לעזוב עוד ועוד תלמידים יהודים. חלק עברו ל"בויאר" חלק ל"ליד"ה" וחלק ל"תיכון למדעים ואמנויות". כשהגעתי לכיתה ו’, הוריי גם כן חשבו שהדבר הטוב בשבילי הוא להתחיל את החטיבה בבית ספר יהודי חילוני, והעבירו אותי לבית ספר אחר.

ההצתה בבית הספר הדו-לשוני בירושלים  (צילום: אריק אבולוף, כב"ה ירושלים) (צילום: אריק אבולוף, כב
ההצתה בבית הספר הדו-לשוני בירושלים (צילום: אריק אבולוף, כב"ה ירושלים)


 

הזמן עבר והכרתי חברים חדשים. הלכתי לבתים שלהם אחרי בית הספר. ההורים שלהם נזהרו מאוד כשדיברו איתי, אבל עדיין לא הייתה פעם אחת שלא אמרו לי "איך אצלכם עכשיו? לא פשוט, אה?", "אתה בטח יודע איפה החומוס הכי טוב בעיר" וגם "וואי, איזו עברית טובה יש לך".

 

עוד בערוץ הדעות של ynet

"החלפן שנרצח" הוא בעלי / בינה גזית

פוטש בננה / חיים וייצמן

 

בן 19 וחודשיים, לא בצבא

אחרי שנתיים באחד מבתי הספר הטובים בארץ, הרגשתי כמו ישראלי שמאלני, הוצפתי מחשבות על העתיד, על איך אתחתן עם ישראלית ולבת שלי יקראו יובל, ואת שם המשפחה נקבע לפי אשתי. קראתי ספרים של מאיר שלו, דויד גרוסמן, עמוס עוז ואתגר קרת. שמעתי משינה, אתניקס, כוורת, אהוד בנאי ואביב גפן. בתת מודע רציתי להיות ישראלי, כמו כולם, להיכנס לקניון בלי שיפשיטו אותי, ללכת ברחוב בן יהודה עם חברה מהכיתה, בלי שפעילי להב"ה יתקפו אותה מכל עבר, ויטיחו כלפי פלאיירים מלאי שנאה וגזענות.

 

סיימתי את הלימודים עם תעודת בגרות מלאה. הרגשתי כאילו ניצחתי במלחמה. בזמן שחבריי באבו טור עבדו יום יום לעזור להוריהם, אני התקבלתי לאוניברסיטה העברית, ואחרי החגים התחלתי שם את לימודיי. רוב חבריי לשכבה התגייסו. חלקם למודיעין, חלקם לקורס טיס בחיל האוויר וחלקם ליחידות אחרות. כמו כל ילד ערבי ישראלי, קיבלתי את הפטור האוטומטי שלי משירות חובה והתחלתי לעבוד וללמוד באוניברסיטה. לאט לאט קיבלתי שיחות פרידה מחבריי לתיכון, חלק תירצו זאת בשם ה"סיווג הביטחוני" של הצבא, חלקם אמרו שפשוט לא ריאלי להיות בקשר, הרי מתי נתראה?

 

מקטרים ולא עושים דבר

במוצאי שבת ראיתי בחדשות שאלמונים הציתו את בית הספר היסודי שבו למדתי ועל קירותיו רוססו כתובות נאצה "אין דו-קיום עם סרטן", "כהנא צדק", ו"מוות לערבים". משהו בי מת באותו רגע. לא משום שלמדתי בבית ספר הזה, לא בגלל הילדים התמימים והמקסימים שנענשים על לא עוול בכפם, על כך שלא עשו כלום בחיים האלה חוץ מלנסות ליצור מציאות יותר טובה, ולא בגלל הכעס שלי על חבורת פעילי הימין הקיצונים שמסתובבים בשכונת קטמונים ומנסים להוסיף שמן למדורה שכבר מזמן יצאה משליטה. אלא בגללי, בגללנו, בגלל החברה שבה גדלתי, האנשים שסובבים אותי, אותה חבר'ה שמאלנים ששולחים את ילדיהם לתיכון ליד האוניברסיטה, ולבית הספר למדעים ולאמנויות וחיים באותם בתים יפים בשמריהו לוין.

 

אותם אנשים שמצביעים מרצ או העבודה, אותם אנשים שקוראים את העיתון מדי בוקר ומקטרים על מצב השנאה, והגזענות והסכסוך ועל אשמת הממשלה הימנית ואשמת הציבור הרדיקלי. רק לאנשים האלו יש את הכוח האמיתי לשנות את המציאות העגומה הזו, את הכוח האמיתי להגיד די לאלימות הזו, לגזענות ולשנאה.

 

אני רוצה לומר לכל הצעירות וצעירים, אבות ואמהות, שרק להם יש את הכוח להתחיל לייצר מציאות אלטרנטיבית, חברה שווה, מוסרית יותר, ערכית יותר, חברה נטולה גזענות, שנאה ואלימות.

 

נכון, אין דו-קיום עם סרטן. אבל יש תרופה לסרטן הזה, לסרטן הגזעני והאלים שתוקף את החברה שלנו, כן, גם אני חלק מהחברה הזאת, וגם שלוש מאות הילדים שלומדים בבית הספר הדו-לשוני, וכן גם חלק מאותם 21 אחוזים מאזרחי המדינה הערבים. רק בעזרת שינוי תודעתי וחברתי, רק אם נפסיק להתבונן מהצד בחוסר מעש, רק אם נתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי, ונבין שאנחנו צריכים להטביע בחברה שלנו את הערכים שאנחנו מתיימרים לשאת על דגלנו, רק אם נפסיק להעלים עין מהאלימות והגזענות, ונבין שהשינוי האמיתי חייב לבוא מאיתנו, בחינוך, בהשכלה ובתרבות. רק אז נוכל לגדל דור מחונך יותר, ערכי יותר ומשכיל יותר. נכון, זה ייקח זמן. זה יהיה תהליך ארוך ומתמשך, אבל ככה נוכל סוף סוף לחיות את החיים שכל כך חיכינו להם.

 

מהדי חטאב, בן 19, תושב אבו טור וסטודנט לפילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית

 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אריק אבולוף, כב"ה ירושלים
ההצתה בבית הספר הדו-לשוני
צילום: אריק אבולוף, כב"ה ירושלים
מומלצים