אבק כוכבים
מאוד פשוט לזהות סלבריטאים בעיר הגדולה, זה אלו עם כובע המצחיה ומשקפי השמש
כמי שנולדה וגדלה כל חייה בישראל התרגלתי לשטוף את עיני במדורי הרכילות מחו״ל, בתמונות של שלל מפורסמים, שחקנים, זמרים, מנחי טלוויזיה בעודם צועדים בניחותא ברחוב זר, אוחזים בנונשלנטיות בכוס קפה ביד אחת וביפהפיה תכולת עיניים בידם השניה. הם תמיד ממהרים לאיזו מסיבת בריכה יוקרתית או למסע קניות פרוע, שבו יסגרו למענם כל חנות שיועילו להכניס אליה את ישבנם המיוחס. כן, ברור שהיה נחמד להיות הם, עם תווי פניהם הסימטריים להפליא וחשבון הבנק התפוח, אבל הייתי מסתפקת גם בהיתקלות מקרית בהם ברחוב, עמידה בתור מאחוריהם בסופר או, אם להיות ריאלית יותר, הכנת קפה עבורם בסטארבאקס.
אבל המעבר לתפוח הגדול התגלה כפחות נוצץ ממה שתיארתי לעצמי. זה לא שלפני כן חייתי באשליות, אבל אותם המפורסמים תמיד חוזרים ואומרים בריאיונות שגם הם בני אדם רגילים כמו כולם, ובכל זאת בכל פעם שאני הולכת למכבסה השכונתית או לחדר הכושר הזול בהארלם, הם לא נמצאים שם!
וזה לא שאי אפשר למצוא אותם, אבל צריך לטרוח לחפש. ובינינו, המצב לא שונה כל כך מבארץ: פה אני יוצאת מהבית – טראח! נתקלת בסט צילומים של איזו סידרה מפורסמת עם שחקני ענק ותקציב של מיליונים. בארץ? אותו הסיפור! יוצאת מהבית – ספלאש! נתקלת בסט צילומי קליפ בת מצווש לקורל המאממת. ומבחינת אבק כוכבים? באמת שאין הרבה הבדל: בעוד שבארץ התאמנתי באותו חדר כושר עם גיל ריבה (!) והכרתי בחורה שנכחה פעם בחתונה שאליה הגיע גם צביקה פיק (!!), הרי שפה כל מה שצריך לעשות בשביל ללחוץ ידיים עם זאק בראף, מתיו ברודריק או אמה סטון זה לחכות להם מחוץ להצגות ברודוויי שבהן הם מככבים ולבקש מהם יפה. אבל סתם כך ברחוב? זה כבר עניין מאוד נדיר.
יש שני דברים שחשוב לדעת על היתקלות במפורסמים בעיר הזאת:
1. ברוב הפעמים לא ניתן לזהות אותם כי הם חובשים כובע מצחיה ומשקפי שמש, גם בחורף.
2. במידה ואתם רואים מישהו ברחוב עם כובע מצחיה ומשקפי שמש, הרי שמדובר במישהו מפורסם.
למעשה, אני זוכרת את הפעם הראשונה בה ראיתי מישהו מפורסם פה ברחוב. זה היה כמה שבועות אחרי שהגענו לעיר, בטיול שבת נינוח עם בעלי באפר ווסט. בעודנו מתפעלים מהצד הלא נכון של הפארק (כדיירי אפר איסט גאים) ומביטים בזלזול במדרכות הרחבות וברחובות הנקיים יותר מאשר אצלנו, הרמתי לפתע את מבטי ושם היא הייתה. ממש מולי.
היא נראתה כמו ההיא ששיחקה את המזכירה בסדרה ההיא שאני לא זוכרת את שמה ומעולם לא צפיתי בה, אבל לא היה שום ספק שמדובר בסלב סוג א׳ ושאני והיא הולכות לחלוף אחת על פני השניה ברחוב. זה הרגע שכל חייך חיכית לו, נירית, חשבתי לעצמי, אל תעשי בושות. הרמתי את ראשי בגאווה, ישרתי גו וניסיתי לשמור על ארשת אדישה ככל האפשר בעודי חולפת על פניה, דורכת על קקי ונתקלת בעמוד (מי שם עמודים ברחוב?!). וכך, המפגש הראשון שלי עם סלב ייזכר אצלי אולי ככואב ומסריח, אבל מרגש לא פחות.
וגם אצלי כבר נרשמה תקרית אחת בעקבות הפרסום ההולך וגדל שלי כבעלת טור. לפני כשבוע הלכתי לתומי ברחוב כשלפתע עצר אותי בחור נאה, שחור בלורית ועל פניו תלוי חיוך ניצחון רחב.
״נירית?״, הוא שאל, ״זאת את??? דיייי אני לא מאמין״.
מיד הסמקתי. אני לא רגילה שאנשים מזהים אותי ברחוב. נכון, ידעתי שהרגע הזה יגיע במוקדם או במאוחר, אבל עדיין לא הכנתי את עצמי או רכשתי כובע ומשקפי שמש כנדרש.
״כן כן, זו אני״, חייכתי בביישנות, ״רוצה חתימה? תמונה? שאני אשתתף בסרטון חתונה לחברים שלך?״
״על מה את מדברת? יא מסטולה״, הוא צחק, ״זה אני אביתר מהצבא! זוכרת? הייתי חובש בגלילות וטיפלתי בך בשבוע הזה שלא הפסקת לשלשל, נו. איזה הזוי לפגוש אותך פה בניו-יורק. אז איך הבטן?״
