אולי תחזרו? הדמויות שנפרדנו מהן ב-2014

"האנטומיה של גריי": כריסטינה יאנג

היא נולדה כדי להיות הדמות המעצבנת, מעין אנטיתזה לדמותה של מרדית גריי הנאווה והענווה – שיקוף הפוך לבלונד העדין ולעיניים הכחולות, זו שחותכת בבשר ובכל דילמה, מחושבת ושולפת תשובה לכל שאלה. ד"ר כריסטינה יאנג (סנדרה או) היתה זו ששבתה אותי מהרגע הראשון, אולי כי התלבטות היא שמי השני בחיים.

היכולת שלה לחשוב בצורה רובוטית כמעט, העובדה שזכתה ברופא הכי חתיך – ד"ר האנט – וגם עזבה אותו כי הקריירה שלה יותר חשוב לה מהכל, כמו גם היכולת שלה לא להתרגש משום פצע פתוח, פיזי או נפשי, ובסופו של דבר גם למחות את הדמעות ולצאת מהמיטה מחוזקת – כל אלו הפכו אותה לדמות המרכזית המובילה ב"אנטומיה של גריי".

ד"ר יאנג. Dance it up ותחזרי אלינו

לא חשוב מה אמרו עליה מאחורי הגב, ועד כמה האמירות המעליבות דקרו בלבה, היא ידעה להסתיר את זה ולבכות לתוך הכרית. יש שיגידו שזה לא בריא, אבל לפעמים לכולנו מתחשק לשים פס על האחרים, ויאנג עשתה את זה יותר טוב מכולם.

ההחלטה שלה לעזוב הובילה לנטישה שלי את הסדרה. זה כבר לא אותו הדבר בלעדיה, ועד כמה שאני מאושרת שהיא ממשיכה בדרכה, הן כד"ר יאנג והן כמיס או, אני עדיין מקווה שיום אחד יודיעו שהיא חזרה לביקור ונוכל לרקוד ביחד – טוב נו, גם גריי מוזמנת – וליהנות מעוד כמה רגעים של אושר. (מור אלזון)

"האישה הטובה": וויל גארדנר

הו, וויל גארדנר. הדמעות כבר יבשו אבל הלב עדיין כואב. עורך הדין הכריזמטי, התקיף, המושך, זה שהוביל ביחד עם אלישיה פלורק את העלילה הראשית במשך חמש עונות מוצלחות של "האישה הטובה", הלך מאיתנו השנה בפרק אחד איום ונורא.

במשך כל העונה החמישית התנצחו וויל (ג'וש צ'ארלס) ואלישיה (ג'וליאנה מרגוליס). הם עברו מהצד של האוהבים והנעימים אל הצד של האקסים ופיתחו יריבות אינטנסיבית שהתשוקה עדיין מורגשת בה. היריבות הזו הלכה והסלימה עד כדי כך שהייתי בטוחה שהנה – בפרק הבא הם כבר יתנשקו וישלימו ויותר מכך.

ואז קרה משהו לא צפוי לחלוטין בדרמה הזו (שלא נוהגים לרצוח בה דמויות על ימין ועל שמאל כמו בווסטרוז) - וויל נורה בבית המשפט ופשוט מת. בלי נס של הרגע האחרון, בלי פסים שיהפכו פתאום לגבעות על הצג שלצד מיטת בית החולים: ויל גארדנר עזב את הבניין. ומה נותר לנו הצופים? אובג'קשן ותו לא. (נילי לוין) 

"חדר החדשות": צ'ארלי סקינר

"חדר החדשות", סדרת ה(הו כמה)דרמה של אהרון סורקין ("הבית הלבן", "סטודיו 60"), סגרה החודש את הדלת בפעם האחרונה בהחלט. שלוש עונות היא הציגה לנו את עולם התקשורת כזירה של שיאים שבה מככבת האתיקה העיתונאית, והעוסקים בה מהירים וחדים כתער.

באחרון פרקיה, שהיו כל אחד ואחד התקף לב נרטיבי, עסקה הסדרה בהלווייתו של צ'ארלי סקינר (סאם ווטרסטון), שמת מהתקף לב לאחר שנדרש שוב ושוב לסקר תכנים שקסמו לרשתות החברתיות, אך היו נטולי ערך עיתונאי. מי שהצליח לעורר בדמותו המנומנמת של וויל מקאבוי (ג'ף דניאלס) את ההשראה לסיקור עומק עוד בעונה הראשונה, שגייס את מקנזי מקהייל (אמילי מורטימר) להיות רוח האולפן החי, וצפה בדמויות הרואות בו מנטור מתעגלות סביבו לאור קריאותיו ל"tradition!" של עיתונות חוקרת, ציווה לנו במותו את החיים, את מורשתו ואפילו את המנגינה. הוא היה בסוד העניינים, אך צפה בהתפתחותם מהצד. "הוא היה משוגע", ספד לו מקאבוי בעוד מונולוג מאלף. "הוא הזדהה עם דון קישוט, זקן עם שיטיון שהיה בטוח שיוכל להציל את העולם ממגפה של חוסר נימוס אם רק יתנהג כמו אביר".

היה שלום, דון קישוט

במובן זה ניתן אולי לראות את דמותו של סקינר כמטאפורה ליוצר הסדרה, שביקש גם הוא לסחוף ולחנך את צופיו לערכים שבהם הוא מאמין. אז נכון, לעתים זה הרגיש מיושן, לא מאוזן או מנותק. הכלים לא היו תמיד הולמים והתכנים הועברו לא אחת בצורה דידקטית וארכנית, ונמהלו תדיר בקיטש, מלודרמה או עלילות אהבים מבולבלות. התוצר היה אינטלקטואלי ואינפנטילי, עמוק אך גם שטחי, מעצבן וסוחף באותה נשימה. "חדר החדשות" היתה חייבת למות, והיא עשתה זאת כמו שסקינר חי ומת, עם הרבה מלל, פאתוס וחכמה. (ענת טייכר)

"בלש אמיתי": ראסט קול ומארטי הארט

אני מתה על השינוי המבני שעובר על סדרות טלוויזיה בשנים האחרונות. מצד אחד, ב"אימה אמריקנית" יש להקת תיאטרון טלוויזיוני שכל עונה מספרת סיפור אחר, עם אותם השחקנים. הפנים מוכרות, הדרמות אחרות. מצד שני, יש סדרות שבהן כל עונה, ולפעמים כל פרק, מספרים סיפור אחר, עם דמויות אחרות, ורק הטון והמוטיבים נשארים. זה מרענן, אבל זה מגיע עם מחיר. אז אני יודעת, אני יודעת ש"בלש אמיתי" תחזור בעונה חדשה, ובכנות, חלק מהליהוק נשמע לא רע. אבל האם קולין פארל, רייצ'ל מקאדמס וטיילור קיטץ' יפצו אותי באמת?

ראסט ומארטי. איך אפשר להמשיך בלעדיהם?

ראסט קול (מתיו מקונוהיי) על שיערו השמנוני ודיכאונו הקיומי, מארטי הארט (וודי הארלסון) שהכוונות שלו טובות אבל המעשים שלו קצת פחות, הדרום האכזרי של ארצות הברית וההתבוססות שלהם בתוך חקירה שמאיימת לחסל אותם – איך אוכל להסתדר בלעדיהם?

אפילו שהסוף היה רחוק ממושלם, כל הדרך היתה רוויה בצמד גברים עם בעיות, בלשים כושלים, שהקלישאה של גיבור בלשי מפרקת אותם לחתיכות. הדינמיקה ביניהם הספיקה כדי להחזיק את העונה כולה. האם הבנתי מה זה אומר שהזמן הוא דיסק שטוח? לא בטוח, אבל העגמומיות שלהם תמיד שיפרה לי את מצב הרוח. הגעגוע כבר כל כך חזק, שהוא שלח אותי לקולנוע לחפש שאריות של ראסט ברחבי היקום של "בין כוכבים". (לירון סיני) 

"משחקי הכס": טייווין לאניסטר

הכי קל להתגעגע לטובים. להתחבר לאבל הלאומי, לכל ה"ביחד" הזה, להזיל דמעה ואולי אפילו להדליק נר לזכר בני משפחת סטארק היפים והנכונים. כן, הם רצו רק צדק, רק להביא טוב לשבע הממלכות, ידה ידה ידה היה לה עובר בבטן וכל זה.

אבל עם כל הכבוד ליפי הבלורית והתואר מהצפון הרחוק - בתום ארבע עונות מדממות של "משחקי הכס" ואינספור פרידות, קטנות וגדולות – היחיד שגרם לי להתאבל באמת היה טייווין לאניסטר. מצד אחד אדם חזק, רשע ותככן, כזה שמוכן לחסל בלי נקיפות מצפון כל אחד שמהווה איום פוטנציאלי על אחיזתה של משפחתו בכס הברזל. מצד שני, טייווין הוא ממש לא מפלצת מהזן של ג'ופרי (לא, אליך אף אחד לא מתגעגע, גובלין סדיסטי שכמותך). הוא שקול, חכם, מחושב מאוד, לפעמים אפילו מושא להערצה: נסו להיזכר בסצנות המופתיות שלו מול המלך ג'ופרי – אותה השפלה בוטה שהסתתרה בסבטקסט הציני של דבריו ל"מלך".

למעשה, במשך ארבע עונות, טייווין עמד מאחורי רוב האירועים המעניינים שהתרחשו ממערב לים הצר (ובואו נודה באמת, ממזרח לו היה רק מעט זמן מסך של דרקונים ומעט מאוד עלילה). הוא היה המושך בחוטים, זה שתמיד משלם - גם אם ב"לשלם" הוא מתכוון לרצח מוזמן של משפחה שלמה. ובסוף? בסוף הוא שילם, על הכל. בדרך משפילה במיוחד, בלי טיפה של כבוד. בסדר, אולי הגיע לו למות, אבל תודו ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר בלעדיו. אולי בגלל זה גם היוצרים לא ששים לתת למוות להפריד בינינו. (דרור עמיר)