שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: shutterstock
    פוטרתם? מרוויחים מעט? זה גם באשמתכם
    לצד האמפתיה לטרגדיה של העובדים העניים והמפוטרים - קיימת טרגדיה חמורה לא פחות שעליה לא מדברים: חוסר המוכנות שלהם לקחת מינימום אחריות אישית על חייהם ועל סיכויי פרנסתם. לקראת השנה האזרחית החדשה - אורית-קלייר ארזי מציעה התבוננות כנה במראה. הפרויקט להצלחה בעבודה

    סיום שנת עבודה הוא זמן טוב להתבוננות כנה במראה, לקיחת אחריות אישית והתחייבות לשינוי בשנה הבאה. במקביל לאמפתיה הטבעית כלפי הטרגדיה של העניים העובדים והעניים המפוטרים, יש טרגדיה אחרת לגמרי וחמורה לא פחות, שעליה הס מלדבר: הכשלים האישיים של העובדים עצמם מיומם הראשון בעבודה, וחוסר המוכנות שלהם לקחת מינימום אחריות אישית על חייהם ועל סיכויי פרנסתם.

     

    לטורים נוספים של אורית-קלייר ארזי:

     

    הדברים נכונים לכל אחד ואחת - עובדי מפעלים, חברות שמירה וניקיון, משכילים והיי-טקיסטים - המציאות אינה פוסחת על אף אחד. אז אילו כלים מאפשרים לקחת אחריות על חיינו? הבטחנו שזהו המקום היחיד שאומר לכם את האמת על שוק העבודה - אז בואו נדבר על מה שאסור:

     

    ניתוץ הטאבו

    רק לפני כחודשיים נחמץ לב כולנו למראה מפוטרי מפעל חרסה ומפעל מגבות ערד. שטף החדשות המסחרר כבר דחק אותם הצידה אך הלקחים החשובים שניתן להפיק מהסיפורים העצובים הללו מספקים סיבה טובה להיזכר בכך כעת.

     

    "כשנכנסתי לחרסה תמיד דיברו על סגירה", סיפרה אז מפוטרת בת 39, שעבדה במפעל חרסה 15 שנה. "אני עובד פה 25 שנה" כאב מפוטר אחר כבן 50 באותה כתבה. "אני לא יודע מה לעשות. לאן אני אלך עכשיו. מי ייקח אותי? מי יקבל אותי?". המשפטים מכמירי הלב הללו, נוגעים במדויק בבעיה, אבל כמו ב"בגדי המלך החדשים" - איש אינו להצביע עליה.

     

    כולם ידברו שוב ובצדק, על העובדים קשי-היום כקורבנות (והם אכן כאלה בנקודת הזמן הנוכחית), על קשיחות לב הטייקונים (והיא אכן כזו כמעט תמיד) ועל "לאן הגענו" ו"איך נראית המדינה". אבל בשיח הקבוע הזה מתפספסת, שוב, בפעם המיליון, הפואנטה עליה אני כותבת כבר שנים: גם לעובד קשה-היום יש חלק באחריות על מצבו.

     

    למרות זאת, השיח יוצא מנקודת הנחה של 0% אחריות לעובד ו-100% אחריות על המדינה. זה אמנם אופנתי אך זה גם פסאודו-חברתי, פטרוני ורק ממשיך להכשיל את הדורות הבאים של עובדים. למה? כי זה מקבע אנשים קשי-יום כניצבים בחיים שלהם עצמם. 

     

    הבעיה של אותם העובדים שציטטנו קודם, היא שהם החלו לעבוד במפעל כשהיו צעירים בני 25 וכשכל האפשרויות לחצוב לעצמם עתיד טוב יותר היו פתוחות בפניהם. נכון, האופציות שלהם היו פחות טובות משל "צפונבון" מהמרכז, אבל בדיוק משום כך היה עליהם לקחת אחריות על חייהם פי כמה וכמה.

     

    הכתובת על הקיר אבל הרוטינה נוחה

    מדוע כשהייתם בני 25, במקום ללמוד, להתפתח, לחפש כל פעם עבודה טובה ומתגמלת יותר - התקבעתם על מקום אחד ונותרתם בו כל חייכם עד שכבר מאוחר מדי? מדוע אם מדברים על סגירה מהיום שבו התחלתם לעבוד במקום, המשכתם להמר על החיים שלכם, של משפתחכם ושל זקנתכם - הימור שהוא גרוע מהימור בקזינו או ברולטה רוסית?

     

    סביר כי התשובה היא, משום שהיה לכם נוח. שכן "נוחות" אינה רק רווחה כספית, וברור שאינה כזו במקרים הנדונים, אלא שהיא גם האפשרות לעבוד באותו המקום באווירה "משפחתית" ולהצטנף ברחם התעסוקתי הזה כבמלכודת דבש, במקום להתמודד עם העולם הגדול והאכזר.

     

    סביר להניח שהייתם זכאים לאינספור מלגות בגיל 25, לו רק חיפשתם אותן. אבל אולי העדפתם להיכנס לתלם ולהמשיך מתוך אינרציה - חתונה וילדים בלי "בלבולי מוח" של עולם העבודה. הכסף לא גדול, אבל יש רוטינה נוחה.

     

    אותו עובד שאמר ש"אנחנו עובדים פה מאוד קשה ומרוויחים מעט" - מה הוא עשה כדי לצאת מהמעגל הנורא הזה? התנאים הפיזיים הקשים לא היו שונים אז, בצעירותו. למה הוא נשאר? באר שבע אינה ערד, יש בה יותר אפשרויות. הוא יוכל היה גם לעבור למרכז - אבל היה לו נוח מאותן הסיבות ממש. אבל הוא לא יודה בזה. 

     

    סדרי עדיפות

    במקרים רבים אחרים של מפעלים שפיטרו עובדים קשי-יום דווח, שכולם הם הורים לשלושה ילדים ומעלה, וחלקן אימהות חד-הוריות. במקום לרדוף אחר השכלה ורכישת מקצוע נדרש, שיקדם אותם ואת צאצאיהם העתידיים, כולם בחרו להתחתן ולהוליד ילדים שאין ביכולתם לפרנס. כעת - שוד ושבר - אכן אין ביכולתם לפרנס.

     

    מתוך בחירותיו המודעות והלא-מודעות של אדם, ניתן לגזור את ערכיו הגלויים והסמויים. הערכים העוברים כחוט השני בין סיפורים רבים של מפוטרים בפריפריה הם:

     

    • עבור גברים ונשים כאחד - חתונה לפני השכלה וילודה לפני יציבות כלכלית.

     

    • עבור נשים בלבד - מיקוד בפן המשפחתי על-חשבון הפן התעסוקתי ותלות במפרנס גבר, שבהעדרו מתבצעת המרה לתלות במנהל או בבעלי המפעל ואחר-כך מומרת שוב לתלות בראש ממשלה או בשר אוצר גבר, שתפקידו להציל.

     

    בבחירות אלה דנות עצמן נשים רבות לחיות על חסדיהם של אחרים, כשלבו אלו דמויות סמכות גברית, עם מינימום שליטה מצידן ועל-סף עוני כרוני. כמו בביצה ותרנגולת, קשה לומר מה קדם למה: האם הפריפריה מנביטה נחשלות ערכית כאובה זו אצל הפרט, או שאלו ערכיו של הפרט והוא מנציח אותה ככזו, דרך עצמו ודרך ילדיו ש"נתקעים" בפריפריה.

     

    ערכים מונחלים

    אילו ערכים מנחיל הורה מאזור מצוקה תעסוקתית בפריפריה לילדיו והאם הוא פועל לנתבם לאפיק חיים אחר? נראה שכאן טמון כשל נוסף, שכן עובדים מעודדים ילדיהם "להיכנס למפעל" בו הם עצמם עובדים. ואכן שוב ושוב, עם כל סגירה טרגית של מפעל באזור מצוקה, אנו נוכחים לדעת שבני משפחה רבים מועסקים באותו המפעל, מה שרק מעצים את השבר בזמן פיטורים. כך למשל, במפעל מגבות ערד פוטרה משפחה שלמה: שני הורים ושני בנים.

     

    ולא - העובדה שאין אופציות אחרות בסביבה אינה תירוץ מספק. החיים קשים לכולנו, גם במרכז. תתפלאו, אך הרחובות בחדרה-גדרה אינם מרוצפים בזהב ויש מחירים שצריך לשלם עבור הרווחים שרוצים לקבל. כל אחד נולד עם קלפים טובים ורעים יותר ופחות, השאלה היא מה עושים עימם. פרט למקרים של נכות פיזית או נפשית, כל אחד יכול לכל הפחות לנסות להשפיע על הקלפים עמם הוא משחק את המשחק, אבל הדבר צריך להיעשות במודע ובמכוון, הוא לא קורה מעצמו.

     

    ומה עם ההכוונה ל"חתונה וילדים" בגילאי העשרים, מה שעוד יותר מגביר את לחץ הפרנסה והפשרה - במקום לרדוף אחרי מלגות, לעבוד במקביל ללימודים, ולפי הצורך גם לעזוב למרכז? האם בדקתם עצמכם, עובדים יקרים, שמא הצורך שלכם לשמור את הילדים קרוב, או אי-ההכרה מצדכם באפשרות לחיים אחרים, דנים את ילדיכם ונכדיכם לאותו מעגל סגור?

     

    אין ערובות בחיים

    נכון, אין ערובות בחיים, לאף אחד ואף פעם. גם מי שעושה הכל נכון, לוקח אחריות מיטבית על גורלו התעסוקתי ולומד וממקסם את כושר ההשתכרות שלו - עלול למצוא עצמו מול שוקת שבורה באמצע החיים על רקע מיתון גלובאלי ושוק אולטרא טכנולוגי.

     

    כל זה נכון על אחת כמה וכמה למי שטומנים ראשם בחול. הם אולי מרוויחים קצת זמן ולעתים אף הרבה זמן, אך כשיגיע המשבר, והוא תמיד יגיע, הם יהיו יותר מבוגרים,  עם יותר ילדים ועם עוד פחות שווי שוק מקצועי כי העולם רץ בינתיים קדימה. משום כך הם יהיו עוד פחות ברי העסקה.

     

    כולנו בסוף משלמים את המחיר המלא על בחירותינו. אז השאלה שעליכם הקוראים לשאול עצמכם כעת היא, האם עשיתם את ה-כ-ל כדי להקטין את הסכנה שתגלגלו תפיסות והתנהגויות שגויות אלה לילדיכם? האם אתם מכינים אותם נכון יותר לעולם העבודה המשתנה תמידית, מכפי שהכנתם את עצמכם?

     

    הכותבת היא מנכ"ל BossProblem , יעוץ והדרכה להצלחה בעבודה יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית  

    פורסם לראשונה 29/12/2014 08:28

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים