עונת ההתאבדויות החלה: פרק מספר

מינה ברנייס היא אישה צעירה, שנונה ומשכילה מדי שחיה בווינה הראוותנית והתוססת של סוף המאה ה-19. היא מסרבת להינשא ולנהל חיי משפחה משעממים כמצופה ממנה ולאחר פיטוריה הפתאומיים, מוצאת את עצמה ברחוב, מובטלת וחסרת כל. בייאושה, היא פונה לעזרת אחותה, מרתה, אשתו של ד"ר זיגמונד פרויד, הרופא המבריק, השתלטן והממגנט, אבי הפסיכואנליזה ומגדולי החוקרים של נפש האדם.

בניגוד למרתה העצורה והדיכאונית, שנרתעת בשאט נפש וזעזוע ממחקריו "הפורנוגרפיים" של בעלה, מינה הופכת לאשת שיחו וסודו של פרויד. תחת השפעת קוקאין ואלכוהול, היא נחשפת לתיאוריות המרתקות שלו, לתיאורי המקרים של מטופליו, לדיונים פילוסופיים וספרותיים ולווידוייו אודות הקשיים בנישואיו עם אחותה. הם מפתחים יחד את מה שנראה תחילה כמו ידידות אינטלקטואלית, מפגש בין שתי נשמות, אך משהו עמוק יותר מפעפע מתחת לפני השטח, קטסטרופה בלתי נמנעת שתטלטל את חייה.

"אהובתו של פרויד" - הסודות של פרויד מתגלים

פרק ראשון

וינה, 1895

עונת ההתאבדויות החלה.

האישה הצעירה ישבה ליד שולחן הכתיבה הסמוך לחלון וטבלה את עטה בדיו השחור. העט שרט את הנייר כמו טפרי עורב. בחוץ האפירו השמיים. מאז תחילת נובמבר, האוויר היה צורב בקרירותו וטלאים של קרח נמתחו לרוחב הדנובה. בקרוב יקפא הנהר כולו ולא יפשיר עד האביב.רק בשבוע שעבר היא קראה בסלונבלאט אודות נערה ממשפחה אריסטוקרטית עשירה, שדהרה על סוסתה אל מעבר לגשר קרונפרינץ-רודולף כשהיא לבושה בשמלת כלה ופניה מכוסות בהינומה. הסוסה היפהפייה שקעה במי הנהר כמו אבן ואילו גופתה של הנערה נסחפה אל החוף, עטופה בתכריכי סאטן לבנים.

היא לא תיארה לעצמה שהמצב יידרדר כל כך, אבל הנה היא כאן, נתונה לחסדיה של אחותה, מבקשת את עזרתה. היא סיימה את המכתב לקראת עלות השחר, כשפעמוניה של קתדרלת סטפן הקדוש החלו להשמיע את קולם ברחבי העיר. היא סגרה את המעטפה והניחה אותה בתיבת המכתבים שמחוץ לדלת הכניסה. היא עתידה הייתה לזכור את היום הזה. זו הייתה ההתחלה.

יומיים קודם לכן

השמיים המטירו ברד לכל עבר, אבל האישה שמיהרה במורד השדרה לא לבשה מעיל ולא חבשה כובע. היא נשאה בידיה צרור עטוף בשמיכות עבות ומחוספסות והמשא הכבד כופף את קומתה והאט את הליכתה.קווצות שיערה הארוך והרטוב סטרו על פיה וכיסו את עיניה. מדי כמה דקות היא נעצרה, מעבירה את משקל הצרור מיד אחת לשנייה וביד הפנויה מסלקת את השערות הסוררות מפניה.

היא חצתה את הרינגשטראסה, השדרה הרחבה ועטורת העצים שמקיפה את וינה, וחלפה על פני שורה של בנייני דירות גדולים, שצללית חזיתם השתקפה בשכבת הקרח הדקה שעל אבני המדרכה. הסופה הלכה והתעצמה. למרות הברד המסמא, היא המשיכה ללכת, מפלסת את דרכה בתוך השלוליות במגפי העור הטובים שלה. היא עברה את השוורצנברגפלאץ, הכיכר ששימשה כגבול בלתינראה בין האריסטוקרטיה לבין שאר העולם. כמה מאות מטרים משם ניצבה שורת בתים מפוארים שחלונותיהם מאירים למרחוק.

היא יצאה מהבית בחיפזון כמה שעות קודם לכן ולא רצתה להתעכב כדי לעלות לחדרה ולקחת את מעיל הצמר והכפפות. כעת היא התחרטה על ההחלטה הנמהרת. הקור חדר לעצמותיה. אני טיפשה, חשבה לעצמה, והמגפיים שלי הרוסים.

היא האטה את צעדיה, פתחה בתנופה את שערי הברזל המעוטרים של בית הברונית ופנתה לכיוון כניסת המשרתים. היא צלצלה בפעמון הלילה ונקשה על הדלת בחוזקה. איש לא ענה. היא סיננה קללה שקטה. שמישהו יפתח כבר את הדלת הארורה הזאת. משב רוח קפוא הלם בה וכאב עמום פילח את צידי גופה. היא הגביהה את הצרור הכבד אל כתפה ובאצבעות קפואות שבה ונקשה על הדלת הכבדה.

כשהמשרתת הופיעה לבסוף, מינה חלפה על פניה בזעם. מה עיכב אותך, לכל הרוחות? היא חשבה לעצמה, אך לא אמרה דבר.

"ערב טוב," הפטירה כלאחר יד ומיהרה במורד המדרגות האפלוליות אל המטבח שבמרתף. היא הניחה בזהירות את הצרור על מיטת העץ הקטנה,ליד תנור הפחמים הענק שניצב בסמוך לחדר שטיפת הכלים. מתוך השמיכות הגיחה ילדה חלשה ומנומנמת. היא התיישבה בשקט, תוך שמינה דוחפת את המיטה קרוב יותר אל התנור, מיטיבה את המזרן הדק על מסגרת העץ ומדליקה את הנר הקטן שהיה מונח על אחד המדפים.

"פראולין ברנייס, את מתבקשת לעלות למעלה. הגברת מצלצלת בפעמון כבר שעה," אמרה המשרתת, מיישרת את השביס הלבן והמעומלן שעל ראשה. "כולנו סובלים כשאת מתרוצצת בחוץ." היא נאנחה בכבדות והתכופפה לנגב טביעת נעל מלוכלכת מהמדרגות. "אמרתי לגברת שיצאת החוצה לטייל קצת, אבל היא לא האמינה לאף מילה. היא אמרה שהיא בטוחה שהייתה לך מטרה כלשהי..."

"לידיעתך, יצאנו לשתות קצת ג'ין. נכון, פלורה?"

"כן, פראולין," ענתה פלורה בחיוך חלש. "ואז הלכנו לרופא."

"הילדה הוזה," אמרה מינה. "התכסי, יקירתי. קפוא כאן."

רוח פרצים חדרה לחדר. מינה השתוקקה ללבוש בגדים יבשים. ראשה הלם בכאב. היא טמנה את ידה בכיס חצאיתה ומיששה באצבעותיה את הנייר החום שעטף את התרופה. תודה לאל, הבקבוק עדיין שם.

מוקדם יותר באותו יום היא מצאה את פלורה במצב נורא. הילדה המסכנה ניסתה לעשות את העבודות המוטלות עליה, אך השיעול החזק הכריע אותה שוב ושוב. בניסיון לצנן את חומה, מינה טבלה אותה באמבט קר, כשהיא מייללת ומשתעלת חליפות, אבל הטיפול לא הועיל. לחייה להטו מחום וגלי הזיעה שתקפו אותה החמירו מרגע לרגע. נראה היה שגורלה נגזר. מינה לא יכלה לסבול זאת יותר. היא עטפה את הילדה בשמיכות

 ומבלי לומר מילה לאיש, יצאה איתה אל הרופא.

"כואב לי הגרון," לחשה פלורה, נושמת אך בקושי. מינה צלצלה בפעמון הדלת.

"הרופא יטפל בך," היא הרגיעה אותה בביטחון שלא תאם את הרגשתה. "את באחריותה של הברונית וחשוב לה מאוד שתבריאי."

איש קשיש הופיע בפתח הדלת, כשהוא מוחה את שפמו במפית צחה. מינה הבחינה באשתו, שישבה ליד שולחן האוכל בצידו השני של החדר. ניחוח תבשילי בשר ויין עלה מהבית.

"הר דוקטור, המעסיקה שלי, הברונית וולף, מבקשת ממך לטפל מייד בילדה הזאת. היא מודאגת מאוד."

הרופא היסס לרגע. מינה חלפה על פניו מבלי להניד עפעף, נעמדה באמצע המבואה והחלה למנות באוזניו את רשימת התחלואים של הילדה - חום, שיעול, בחילה ואובדן תיאבון. לא הייתה לו כל סיבה לפקפק בסמכותה. גם ללא מעיל ולמרות הלכלוך שדבק בבגדיה, היא הייתה אישה אלגנטית דקה וזקופת גו, בעלת עור חלק וחיתוך דיבור מושלם. בנוסף, היא ידעה לשקר בצורה משכנעת להפליא.

מתוך "אהובתו של פרויד", מאת קארן מאק וג'ניפר קאופמן. מאנגלית: ליאת פלן-לברטובסקי. הוצאת "אחלמה", 349 עמ'.