שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אצלם הרגש הוא נטו": ראיון ביכורים
    הכלבים הם הגיבורים ב"מזל של כלב", ספרה של ליאורה ברש מורגנשטרן, והם אף חלק בלתי נפרד מחייה. העלילה עצמה, המלווה את הגיבורה מילדותה ועד בגרותה דרך מערכות היחסים בחייה, לרבות אלו עם בעלי החיים, תתקבל בחיבוק הן אצל מבוגרים והן בקרב הילדים

    לאלו מביניכם שהעבירו את ילדותם או את בגרותם עם חיית מחמד, קל למצוא בהולכים על ארבע, או שתיים, את החבר הטוב שמוכן להאזין, לחבק ולאוהב ללא תנאים. ליאורה ברש מורגשנטרן, בספרה "מזל של כלב", מספרת על הכלבים שליוו את הגיבורה אלי, בילדותה ובנעוריה, והפכו לחלק בלתי נפרד מחייה - ממערכות היחסים, מחוויות שונות, מהתמודדויות לא פשוטות ועם מה שיש לחיים להציע ועוד.

     

    "מזל של כלב", החיות כשוות מעמד לגיבורי העלילה ()
    "מזל של כלב", החיות כשוות מעמד לגיבורי העלילה

     

    "הכלבים הם חלק מהדמויות שנוטלות חלק בסיפור. הן שוות מעמד, לא פחות ולא יותר", מסיברה ברש מורגנשטרן. "בעיני הרגשות בספר מובעים דרך עיני אלי, שהיא גיבורת הנובלה 'מזל של כלב', אמה, אביה, סבה, הכלבים, חברתה הטובה של אלי ובעלי החיים האחרים, המהווים חלק משגרת חייה של משפחתה של אלי. משפחת הכלבים, ובעיקר סו, שהיא הכלבה האם, ורון, הידוע בכינויו הצ'מפיון, שהוא אבי משפחת הכלבים".

     

    ברש מורגנשטרן, ילידת ירושלים המתגוררת כיום בכפר שמריהו יש תואר ד"ר לפילוסופיה וזהו ספרה הראשון, היא מחלוצות הוראת הפילוסופיה לילדים ולכן גם קל להבין כיצד חיברה בין בעלי החיים למהות החיים - חיבור שכל אחד, גם ילדים, יוכלו להבין.

      

    אילו חיות מחמד גידלת בילדותך?

     

    "בילדות היה לי אקוואריום במשך תקופה מסוימת. אני יודעת שביפן, למשל, יש אנשים המגדלים דגים כחיות מחמד, כשם שגם בארץ יש אנשים המגדלים תרנגול כחיית מחמד. האפשרות של גידול כלב היוותה עוד אחד מהנושאים שהיו שנויים במחלוקת בין הורי. פעמיים אבי ואני הצלחנו לשכנע את אמי לנסות לגדל כלב. בפעם הראשונה זה היה קוקר ספנייאל, שזכור לי כיפה תואר ולא חכם במיוחד, שהיה כבן שנה כשקיבלנו אותו. ימים ספורים לאחר הגעתו, הוא כרסם את השטיח בחדר הגדול. אבי חשש מהתגובה של אמי, ובו-ברגע החליט להחזיר אותו לבעליו הקודמים.

     

    "ההתנסות השנייה הייתה עם כלב מעורב, אסופי, לאקי היה שמו. הוא גדל אצלנו כמעט שנה, ונפשי נקשרה בנפשו. לסבתי, אם אבי, שהייתה הסבתא היחידה שהכרתי (שהרי בדור שלאחר השואה המוסד של סבא וסבתא, שכיום אין שני לו, כמעט שלא היה בנמצא) גרה בצפון הארץ.

     

    "באחד הימים חזרתי מבית-הספר, ולאקי לא היה. לא בבית. לא ברחוב. ולא בשום מקום. סבתי הסבירה לי בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שיש לנו מספיק קשיים במשפחה, והכלב רק מוסיף עליהם. על דעתה הסיע בעלה את הכלב ואותה לראשון לציון. ושם שחררה אותו. "הוא כלב רחוב. הוא כבר יסתדר…", הודיעה לי.

     

    "חבר משפחה, שהייתה לו מכונית, הבין ללבי וניאות להסיע אותי. נסענו לראשון לציון וסרקנו את הרחובות ואת החולות. יום. יומיים. ובכל סוף שבוע במשך למעלה מחודש צווחתי בקולי קולות: "לאקי! לאקי!" לאקי לא ענה. עקבותיו מעולם לא נודעו.

     

    "כך שההתנסויות הראשוניות שלי עם כלבים בילדות היו מסכת של מפח נפש. באיזשהו מובן, דומני שבגלל צורת השתלשלות העניינים האמפתיה שלי לכלבים נולדה לפני שהתוודעתי לעולמם. כשבגרתי והתנאים אפשרו זאת, ביוזמת בעלי הראשון בחרנו לגדל כלב רועים בלגים. קאפי היה שמו. ומאז, הכלבים תופסים חלק דומיננטי בחיי, ובמיוחד רועים בלגים.

     

    "הכלבים המופיעים בספר הם כולם הכלבים שגידלתי עם בעלי השני: רון, סו וגור הזקונים שלהם ג'וש. בשמונה וחצי השנים האחרונות אנחנו מטפחים את פאקו, גם הוא כלב רועים בלגי. כל כלב וסיפור החיים שלו. וזה מרתק".

     

    האם לדעתך החיים עם בעלי חיים משפרים את חיינו?

     

    "אם אדם, ילד כמבוגר, קשוב ופותח את עצמו להתוודע לעולם של בעלי החיים, אין לי צל של ספק שהחיים עם בעלי חיים מעשירים את חיי הרגש של כל אחד, לרבות ילדים. ומאוד יכול להיות שזה נכון במיוחד אם אתה גדל מילדות עם בעלי חיים. אני, לצערי, לא זכיתי לכך, ואני משוכנעת שמבחינתי, זו החמצה.

     

    "אחד הדברים שבולטים לי בקשר שלי עם כלבים הוא הרפרטואר הרגשי העשיר שאני נחשפת אליו, ושתובע ממני התייחסות העשויה להתבטא, בין היתר, ביכולת להביע רגשות. ביחסי "אני-אתה", אם לשאול פופולארית מונח ממשנתו הדיאלוגית של בובר, כלבים מטבעם שמים גבול לזולת, גם אם הזולת הוא ילד, וכלבים אף פעם אינם שומרים טינה, ממש כפי שמתואר בספר.

     

    "אצל כלבים, הרגש הוא נטו. הם יודעים מי אוהב אותם ומי מתמסר להם, והם גומלים על כך בכל המטבעות שאנחנו מכירים היטב: התמסרות, נאמנות, שמחה ואהבה שאינם תלויים בדבר. לי, לפחות, אין ספק שאם אתה עומד בתנאי הסף של היפתחות לעולם של בעלי החיים, וככל שמדובר בי זו היפתחות לעולם של כלבים, הקשר איתם פותח ומאפשר לפתח חיי רגש והבעת רגשות בכל בית. בכל משפחה".

     

    ליאורה ברש מורגנשטרן - הכלב הוא כסיסמוגרף לרגשות בעליו ()
    ליאורה ברש מורגנשטרן - הכלב הוא כסיסמוגרף לרגשות בעליו

     

    מה, בעיניך, מקומם של בעלי החיים בכל הקשור ליצירת מערכות יחסים?

     

    "אם מדברים על מערכות יחסים הרי שהייתי מבחינה, בעיקר, בין שלושה היבטים שונים, שבעיני הם דומיננטיים בהקשר זה: קודם כל, כלב הוא במובנים רבים וברורים "הזולת האולטימטיבי" - הוא "יודע" מה הוא צריך ו"יודע" לשים גבולות. ואין חיוני מזה בכל הקשור ליצירת מערכות יחסים.

     

    "שנית, ככל שאני חווה כלבים, המערכת הרגשית שלהם היא פשוטה וישירה. זו מערכת רגשית חפה ממורכבויות הנובעות משמירת טינה וכיוצא בזה. כשצרכיו נענים, כלב הוא בבחינת סיסמוגרף של הלכי הרוח של אדוניו. כשם שכשכלב חש ברע, הוא נוטה לפרוש ולהצטנע בפינה נידחת, כך הוא גם יודע איפה למקם את עצמו מול אדוניו: כלב "יודע" מתי לשמור מרחק וכאילו "לכבד" את הפרטיות של אדוניו, כשהוא זקוק לה. כאילו שבחושים הבריאים שלו, כלב כמעט שאינו טועה ב"קריאת" סביבת אדוניו.

     

    "כל ההיבטים האלה ורבים אחרים מהותיים, בעיני, לכל מה שקשור ביצירת מערכות יחסים. בנוסף לכל אלה, אם מתמזל המזל, כפי שהתמזל מזלנו, ללוות כלבים בחיזור, בהריון, בהמלטה ובגידול גורים, אין מעשיר מזה בתובנות של מערכות יחסים זוגיים, מערכות יחסים של אמהות, אבהות, של יחסי אחים וכן הלאה".

     

    מדוע בחרת בכתיבה?

     

    "לא בחרתי בכתיבה. הכתיבה בחרה בי. שנים חוויתי את החיים בשתי רמות: מה שאני חווה, ומה שאני מספרת על כך. לפני שמונה עשרה שנים איבדתי את אחותי הצעירה האהובה, שלה אני מקדישה את הספר "מזל של כלב". המשכתי לתפקד, כי אני תמיד מתפקדת, אבל בתוך תוכי הייתי מודעת לכך שאבדה לי השמחה.

     

    "שלוש שנים הייתי מודעת לכך. ואז נולדה נכדתי הבכורה, אלי, ובו ברגע השמחה הציפה אותי מחדש. זה הביא אותי לכתוב ספר ילדים שנתתי לו את השם "הספר של אלי ושלי". כשכתב היד היה מוכן לדפוס בדקתי מה המצב על המדפים בחנויות הספרים. התברר לי שהתחרות בתחום זה חריפה אפילו יותר מאשר במדפים של ספרי הקריאה למבוגרים.

     

    "בנוסף על כך, נוכחתי, לתדהמתי, שבספרי הילדים התהפכו היוצרות והם הפכו לטלוויזיה בדפוס: איור גדול וכיתוב מינימאלי. מאוכזבת חזרתי הביתה ועיינתי שוב בכתב היד. שני סיפורי שיר הזדקרו מתוכו. מיד היה ברור לי, שיש פה גרעין לפיתוח לספר, שמלכתחילה ידעתי מה ראשי הפרקים שלו ומה יהיה מספר העמודים.

     

    "עשר שנות חיים הקדשתי עד שהגעתי הכי קרוב שאני מסוגלת לאן ששאפתי, גם מבחינת הטון, גם מבחינת המקצב, גם מבחינת הסולם וגם מהרבה בחינות אחרות, שהיו חשובות לי. אני נוהגת להגיד, שהיה לי הריון ארוך עם כתיבת הנובלה "מזל של כלב". כשהבנתי במה שגיתי, הספר שוכתב במהלך חודשיים אינטנסיביים, והתברך בהארת מפתח של עורכת שאינה יודעת פשרות, הלוא היא ד"ר ארנה קזין, ובמו"ל יהונתן (חיליק) נדב, שהלכו אתי את כברת הדרך האחרונה.

     

    "בעיני, זהו ספר תמים למראית עין, שבין שורותיו מסתתרים תתי שיח למכביר: פילוסופיים, פסיכולוגיים, ספרותיים, תנ"כיים ופוליטיים. אבל גם אם הקורא לא נוהה אחריהם, עדיין הנרטיב עשוי לדבר אליו. האופן שבו גב הספר מנוסח, משאיר את כל האפשרויות פתוחות, ולכן אני אוהבת אותו. והקורא ישפוט".

     

    מהו המקום שבו את חולמת לכתוב?

     

    "בשלבים מסוימים של כתיבת הספר חלמתי לנסוע להתבודד במעבה יער באירופה או לאי יווני או לחילופין לבית קטן בצפון הארץ. מאחר שאצלי תהליך הכתיבה הוא ארוך, אני נוטה להאמין שאם יעלה בידי גם את הספר הבא אכתוב בבית, עם תקופות הינתקות למשך פרק זמן כזה או אחר באחד מהמקומות שציינתי".

     

    מאיזה סופר היית שמחה לשמוע דעה על כתב היד שלך?

     

    "הייתי שמחה לשמוע את דעתו של דוד גרוסמן. ספרו "נופל מחוץ לזמן" הוא אחד הספרים שיותר דיברו אלי מכל בחינה, לרבות המבנה היחיד במינו. אגב, מצאתי עניין רב גם בתרגום של הספר למחזה שמועלה בימים אלה בתיאטרון "גשר". האמת היא ששלחתי לדוד גרוסמן עותק של הספר, ואני מאוד מקווה לשמוע את חוות דעתו על הנובלה "מזל של כלב", כמו גם על כתב היד הבא".

     

    על איזה ספר ילדים גדלת?

     

    "אחד הספרים שגדלתי עליהם היה "הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט-אכזיפרי, שבמהלך חיי קראתי אינספור פעמים. בנובלה "מזל של כלב" אני מציעה לקרוא את הספר כמטאפורה פסיכולוגית, בין היתר, ל"הרי הגעש" שישנם בנשמה של כל אחד מאתנו, וצריך 'לגרף גם את הכבוי, כי לעולם אין לדעת…'".

     

    איזה ספר פרוזה השפיע עלייך במיוחד?

     

    "אחד מספרי הפרוזה שהשפיעו עלי במיוחד היה "המיתוס של סיזיפוס" של אלבר קאמי. בו גם התמקדתי בעבודת המאסטר שלי".

     

    יש לך איחולים לספרות הישראלית?

     

    "אני מאחלת לספרות ולשירה הישראלית והכללית לקבל את החשיפה הראויה להן במדורי תרבות בכל אמצעי התקשורת,

    הכתובה, המדוברת, הטלוויזיונית והאלקטרונית, ושחוג הקוראים ילך ויתרחב. אין תחליף לקריאה, בשום מובן".

     

    מה תרצי לומר לקוראים, רגע לפני שהם פותחים את הספר?

     

    "בעיני, זהו ספר תמים למראית עין, שבין שורותיו מסתתרים תתי שיח למכביר: פילוסופיים, פסיכולוגיים, ספרותיים, תנ"כיים ופוליטיים. אבל גם אם הקורא לא נוהה אחריהם, עדיין הנרטיב עשוי לדבר אליו. האופן שבו גב הספר מנוסח, משאיר את כל האפשרויות פתוחות, ולכן אני אוהבת אותו. והקורא ישפוט.

     

    "אני ערה לכך שהנובלה "מזל של כלב" היא סוגה (ז'אנר) העומדת בפני עצמה. ורגע לפני שהקוראים פותחים את הספר, אני רוצה לבקש מהם להניח לה לפרוט על נימי נפשם. ואז, דומני שהם עשויים לחוות חווית קריאה טוטאלית, שהיא חוויה מסוג שונה מקריאות אחרות שאנחנו מורגלים בהן".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ליאורה ברש מורגנשטרן - "החיים עם בעלי חיים מעשירים את חיי הרגש של כל אחד"
    לאתר ההטבות
    מומלצים