הקאמבק של סי היימן: "אני פה להישאר"

"היה לי חלום להחזיר את השירים שלי למרכז הבמה, ולעשות את זה עם אנשים חדשים שיביאו סאונד חדש לשירים הישנים", מספרת סי היימן במלאות חצי היובל לפעילותה על במות. בשנתיים האחרונות חברה סי ללהקת השאלטרים הצעירה ("הם גדלו עלי", היא מספרת), כדי להעביר את השירים הישנים שלה ולהתאים אותם לתקופות מתקדמות יותר."הם נתנו לי להבין שעכשיו אנחנו לא בסוף שנות השמונים, אנחנו כאן עכשיו. וזה לא נכפה עלי, זה נעשה מתוך רצון גדול. הם מאוד כיבדו את הסאונד הישן, אבל הביאו את האמירה שלהם".

אבל בטרם חזרה לבמה עברה הזמרת מספר מבחנים משמעותיים בחייה האישיים, ואלו היו הקטליזטור שגרם לה לשוב לבמות ולהנציח את היצירה שלה ושל אביה, נחום (נחצ'ה) היימן. "עברתי שנים לא פשוטות, וקצת לפני המסע הזה עברתי גדר שאמרתי לעצמי שאם אני חוצה אותה אני חייבת לעשות עם עצמי את מה שאני חולמת", היא משתפת. "הייתי מאושפזת עם מפרצת במוח ויצאתי ממנה. וכשהייתי בתוך הפחד הנוראי הזה של מה יקרה, מה אעשה אם לא יחלפו כאבי הראש, אז כשיצאתי משם, תודה לאל, בריאה וחזקה – הייתה לי החלטה. אתה מבין פתאום שאתה חייב לא לוותר על החלומות, לא משנה כמה קשה".

בתוך כך יש לה בטן מלאה על היחס לאביה ובכלל על יוצרים שתרמו רבות לעיצוב התרבות בישראל. "אבא לא בתקופה טובה. שייבדל לחיים ארוכים, אבל המדינה שלנו עושה טקסים לאנשים שהיו. אני רוצה שיחגוג בחייו, אני רוצה להעניק לו. אבא הוא איש השירים שלי", היא אומרת, בטרם היא מבצעת את השיר "סוס עץ" שהלחין למילותיה של חדוה הרכבי, כשלצידה מאור ויזל על הגיטרה, איתי זיכרי על הקלידים, יפעת נץ על הבס, שי ברקוביץ' על הסקסופון ואודי צ'יקו גלברט על התופים.

עם המילה קאמבק היא מתמודדת היטב, בעיקר בגלל שמדובר בכזה. "אין לי שום בעיה עם המילה הזה. לא חזרתי לאיזה גימיק של שתי הופעות. הראיתי לעצמי, וגם הקהל הראה לי, שאני פה להישאר. קיבלתי מאות, אם לא אלפי מסרים שאומרים לי 'דיר באלק את לא הולכת, את נשארת הפעם'.

סי היימן תופיע ב-14 בינואר ב"ברל'ה" בקיבוץ להבות חביבה, ב-21 בינואר ב"קפה קאמרי" בתל אביב, וב-12 בפברואר בתיאטרון תמונע בתל אביב (אורח מיוחד: אוהד חיטמן).