שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "שיער" שראוי היה לגלח

    מוצר וולגרי, בידורי מן הזן הנחות והזול. חבל ששחקנים ורקדנים מוכשרים נאלצים לתרום את שמם הטוב למופע המוני שכזה, תפל ורעשני. זה מה שיש ליון פדר לומר על ההפקה החדשה של המחזמר "שיער"

    בשורה התחתונה: ההפקה החדשה של המחזמר "שיער" היא וולגרית, גסה וצעקנית. אף לא טיפה אחת של רגש אותנטי. אף לא גרם אחד של תרבות. זה לא באמת מחזמר, אלא מוצר זול שמתחזה לקלאסיקה עולמית. "שיער" המקורי מתהפך בקברו.

     

    האמת היא שגם אם נלהק את מיטב השחקנים והזמרים (ובהחלט היו כאן כמה טובים), וגם אם נביא את הכישרוניים שביוצרי הווידאו או מעצבי התפאורה; כל זה ילך לטמיון אם הבמאי כופה על ההפקה מכסה דורסני של אי-תרבות. בהפקה כזו הבמאי קובע את הסטנדרט לכל - העיבוד המוזיקלי, אופי התנועה וגם את יכולתם של השחקנים להפיק רגש של ממש. למען האמת אני לא מבין מה עבר בראשו של הבמאי משה קפטן. לגיטימי לגמרי ללכת על קו בידורי. יש הרי מופעי בידור נהדרים - איכותיים, קסומים, נוצצים - כמיטב מסורת המיוזיקלס. אך כאן היתה בעיקר המוניות, גסות ונבוֹבוּת.

    "שיער", לא מבדר (צילומים: ליאור נורדמן) (צילום: ליאור נורדמן) (צילום: ליאור נורדמן)
    "שיער", לא מבדר (צילומים: ליאור נורדמן)

    בשל המרכזיות המוחלטת של המרכיב התנועתי בהפקה הזאת, יש לכוריאוגרפיה אחריות כוללת על אופי המופע. ובמקרה זה מדובר בתפלות. האמת היא שהמונח "כוריאוגרפיה" אינו רלבנטי בכלל למה שראינו. אינני יודע מה הרקע האמנותי של אביחי חכם, אבל מחול הוא לא עשה בהפקה הזאת. לא שציפיתי למחול אמנותי כלשהו, אבל כן קיוויתי לחגיגה תנועתית במיטב המסורת המוכרת מעולם הג'אז ו-show dance של מחזות זמר. אך מה שראינו כאן היה בליל של אירובי דאנס, טריוויאלי והיסטרי, עם היפ-הופ ופסאודו ג'אז אירוטי. בקיצור קשקוש צעקני, נעדר כל זיקה למסורת התנועתית של המדיום הזה. ליבי ליבי לרקדניות ולרקדנים המוכשרים, שהזיעו והתאמצו כל-כך על משהו כה נטול שאר רוח.

     

    המדהים הוא שהוולגריות הפכה בהפקה הזו לאמת המידה שהשתלטה כמעט על כל זירות המופע. גם כאלה של יוצרים שבהפקות אחרות עשו דברים טובים. קחו למשל את התלבושות (עיצוב של יובל כספין). למה האופנאי המנוסה הזה היה צריך לתת לנו בליל מגוחך כזה של אופנה ביטניקית של שנות ה-60 עם פרטי לבוש והנעלה כאילו-רטרו, ואקססוריז עכשוויים? יעני פיוז'ן אופנה. ביני לביניכם די מגוחך.

     

    כאילו רטרו אבל עכשווי (צילום: ליאור נורדמן) (צילום: ליאור נורדמן)
    כאילו רטרו אבל עכשווי

    או למשל עניין הווידאו. מסגרת הבמה היתה משובצת במוֹנִיטוֹרִים שמעת לעת ריצדו בהם קצת סרטוני מלחמה מווייטנאם, מילות שיר, כמה כתוביות - הכל טריוויאלי לגמרי ונעדר כל דמיון.

     

    וחוששני שדברים דומים צריך לומר גם על ההפקה המוזיקלית. ממה שאני יודע על רקורד המנהלים המוזיקליים והמדריכה הקולית, אני מתקשה להבין איך אנשים מוכשרים גוררים קאסט שלם לשירת פוֹרטִיסִימוֹ צרחנית אחת גדולה, מתחילת ההפקה ועד סופה. בלי דינמיקה, בלי ניואנסים ועם גינונים קוליים של רגש מזויף. קחו למשל את מיי פיינגולד, זמרת מוכשרת עם קול מעניין, אבל למה כל מה שהיא שרה בהפקה הזו הוא כה דרמטי וקולני? אי אפשר קצת פִּיַאנוֹ? והאם חובה לנופף כל הזמן בידיים במחוות מלודרמטיות שכאלה?

    מה הקטע של הנפנוף? (צילום: ליאור נורדמן) (צילום: ליאור נורדמן)
    מה הקטע של הנפנוף?

    למרבה המזל היה צדיק אחד בסדום: מעצב התפאורה (ערן עצמון). התפאורה שעיצב היתה מרשימה. מלאת דמיון אך לא מוגזמת, מבוצעת היטב והעיקר, מעשירה את הבמה בטעם טוב.

     

    על פגעי הליהוק

    ליהוק הוא עסק לא פשוט, בוודאי בעולם מחזות הזמר. צריך לא רק שחקנים טובים, רלבנטיים לתפקיד, אלא גם כאלה שהם זמרים מעולים ורקדנים משוכללים. אך דומה שהשיקולים הענייניים האלה היו משניים בבחירת חלק מהכוכבים. הליהוק פה נדרש לספק מענה אחד: מי הכי טוב בלהביא קהל. אז מזמנים שני כוכבי טלוויזיה מובהקים - שבמקרה הם גם אח ואחות בסדרה "משפחת זגורי": עוז זהבי החתיך האולטימטיבי וחן אמסלם האחות הביצ'ית המדהימה. זה היה יכול להיות מעניין, אם הקאמרי היה הולך, למשל, על "שיער בגרסת זגורי" - להעתיק את ההתרחשות של המחזמר לעיירה דרומית. אבל קונספט יצירתי שכזה, או קונספט יצירתי כלשהו, אינם רלבנטיים להפקה הזאת.

    עוז זהבי. יכול היה להיות מעניין (צילום: ליאור נורדמן) (צילום: ליאור נורדמן)
    עוז זהבי. יכול היה להיות מעניין

    אז אולי השאלה "האם הם מתאימים לתפקידם?" נאיבית, אבל אני בכל זאת מצפה למידה של רלבנטיות, מה לזהבי, המאצ'ו הישראלי, ולברגר? מה שכן, יאמר לזכותו של זהבי שהוא שחקן כריזמטי מאוד. אמנם לא משכנע בהצהרות ביטניקיות מן הזן של "אשאר בּהַיי לנצח", אבל הכריזמה שלו בכל זאת עובדת והוא מקסים למדי, ולמרבה השמחה גם חרוץ. ברור שלקח שיעורי פיתוח קול שהרחיבו ועיבו את המנעד שלו. וכמובן שגם חן אמסלם בתפקיד שילה, הנערה הבורגנית שחוברת בהדרגה לשבט ההיפי, אינה ליהוק מוצלח. ובניגוד לזהבי היא גם לא התאמצה מספיק בשיעורי פיתוח הקול. לזכותה נזקף חן חוצפני, מתריס, והיא הצליחה לעצב שילה עם איזשהו טוויסט פלפלי.

     

    על מי פיינגולד כבר דיברנו. חבל, כי כשרון שירה יש לה בוודאות. ואם מזהבי אני לא אמור לצפות לאבחנה מוזיקלית עצמאית, ממנה, שזה התחום העיקרי שלה, כן. יש גם אחריות לאמן המבצע, וראוי שתלמד את חוכמת האיפוק והאנדרסטייטמנט. זה ישדרג אותה.

     (צילום: ליאור נורדמן) (צילום: ליאור נורדמן)

    וצל"ש ווקאלי אחד. היה שיר קטן, בן שתי דקות קסומות ממש, שהיו הדקות היחידות בכל השעתיים הברוטליות של ההופעה - שהיה בהן רגש אמיתי, צליל מענג ושירה באמת טובה: משי קליינשטיין בתפקיד קריסי, הנערה התמימה ששרה על אהובה שנעלם. יש לה קול נפלא ושירה נוגעת ללב. וצניעות. רק שתשמור על זה.

     

    וראוי גם לציין לטובה את שבט הרקדנים הווירטואוזיים, בעיקר את מור חממי, רקדנית ברייקדאנס כריזמטית, עם יכולת ביצועית משוכללת, ועם נוכחות שופעת אנרגיה.

      

    קצת נוסטלגיה ומחשבות על איך עושים "שיער" במאה ה-21

     את המחזמר "שיער" ראיתי כמה פעמים: לראשונה כנער צעיר, ב-1969, בברודווי, במהלך ביקור משפחתי בניו יורק. שנתיים אחר-כך שוב, בארץ, עם צביקה פיק. ועשר שנים מאוחר יותר בגרסת הסרט של מילוש פורמן. כמה וכמה פעמים. בקיצור יש לי שמץ של פרופורציה. אז לא שאני מצפה חלילה להפקה בנוסח ההפקות הללו. להפך, היא חייבת להיות שונה בתכלית. אבל איך "שונה"?

     

    מה שמביא אותנו לשאלה למה בכלל לעשות היום "שיער", ואם כן, איך? ובכן אני מנחש שבמקרה זה מטרת-העל של תיאטרון הקאמרי היתה לייצר שלאגר שיעשה כסף. בוודאי על רקע מוצרים מתחרים כמו "גברתי הנאווה" של תיאטרון הבימה. אישית אני מתקשה להבין למה תיאטרון רפרטוארי, מסובסד במידה לא מבוטלת, צריך בכלל להפיק מחזמר מסחרי. זו כמובן שאלה שנוגעת בסוגיה נרחבת יותר שעניינה תמיכת המדינה באמנות ובבידור. אבל אם הקאמרי כבר החליט להרים הפקה מסחרית כזו, למה באופן כה לא-תרבותי?

     (צילום: ליאור נורדמן) (צילום: ליאור נורדמן)

    "שיער" של פעם היה מחזמר מהפכני. זו היתה הפעם הראשונה שמישהו העז להעלות על במה מסחרית, בליבה של אמריקה השמרנית, מופע אנטי מלחמתי, שמנתץ אחת לאחת את ערכיה הבורגניים המסורתיים. המחזמר קרא, בקול רם ובחדוות חיים: לאהבה חופשית, לעישון מריחואנה וחשיש, להימנעות מגיוס לצבא, לערכים פציפיסטיים בנוסח "עשה אהבה, לא מלחמה", לבחירה עצמית של הזהות המינית, לשוויון בין-גזעי ולשוויון בין-מיני.

     

    כל מילה בהצגה הזאת היתה בבחינת התרסה בוטה ואמיצה נגד שלל מקובלות חברתיות. והכול נעשה בחן, במוזיקליות שופעת ובאהבת אדם נטולת אבחנות. הטוּב הזה, התוֹם, וכמובן המוזיקה הנהדרת, הקליטה והקצבית - היו הדבש שעטף את החִיצים המשוננים של ביקורת חברתית. וזה הצליח באופן פנומנלי. מקצת משירי "שיער" היו להמנונים של תנועת המחאה נגד מלחמת וייטנאם, ולמחזמר משקל לא מבוטל במהפכה החברתית-תרבותית שהתחוללה באמריקה, ובעקבותיה בכל העולם המערבי. אגב, המחזמר הציג גם מהפכה בז'אנר האמנותי: הגדיר מוצר חדש "מיוזיקל רוק", העלה קהל על הבמה ושילב סצנות ערום.

     

    כל זה היה לפני ארבעים שנים. אז זה היה דרמטי. אך מדוע "שיער" כעת? ובכן, במאי נועז היה יכול לצקת בהפקה הזאת אמירה עדכנית. למשל, לומר משהו על חוסר היכולת של בני אדם לחדול מלהרוג את עצמם במלחמות-שווא. גם היום. גם כאן. במאי אחר היה מחליט אולי לנסות לצקת במחזמר הישן הזה ז'אנר מוזיקלי וכוריאוגרפי עדכני. במאי אחר היה דווקא נמנע מלחדש אלא מעלה את "שיער" בגרסתו המקורית, ובכך מעמיד דוקומנט היסטורי לשנות ה-60.

     (צילום: ליאור נורדמן) (צילום: ליאור נורדמן)

     אבל ההפקה שראינו בתל אביב לא נעה ולו מילימטר, לאחד מהכיוונים המעניינים הללו. היא בחרה בנתיב בידורי מן הסוג הזול, עכשוויסטי-כאילו. וכל-כך ניכר החשש שלא לחרוג מגבולות הבידור נטו, או משמץ, השם ישמור, של ביקורתיות. ולכן הסט-אפ נותר זה של אמריקה של שנות ה-60, עם הגיוס לווייטנאם ועם החשישניקים של איסט וילג'. אבל רק בכאילו, כי לרגע אחד לא האמנת שזו ניו יורק של 1968, או הצלחת לחשוב באופן משמעותי על התקופה ההיא.

     

    במילים אחרות לקחו אייקון שהיה ביקורתי במהותו, והפכו אותו לסמרטוטון. המצחיק הוא שאפילו קפטן הבין שהוא מגזים בעניין, ולכן דאג שפה ושם מישהו יצרח "יש לי זכות להכניס לגוף שלי מה שאני רוצה". ולקראת הסוף הקרין פתאום אוסף פתטי של שקופיות עם שמות של מלחמות ומניין נפגעיהן, ושם, בצד מלחמת קוריאה ומלחמת בוסניה, שורבבו גם ששת הימים ויום הכיפורים. וואו, איזו תעוזה.

     

    אינני יודע מה יותר מטריד: הדלות האמנותית והעדר הכישרון או שתיאטרון ממוסד היום חושב שאפשר לעסוק בנושא המלחמה, המהפכה והמעמד החברתי בכזו רדידות.

     

     

    אז עם מה נותרנו בסכומו של דבר? עם מופע אירובי דאנס - שהדבר היחיד שאפשר לומר לזכותו זה שהכול בו דופק ומתקתק, מקצועי וקצבי. אישית אני באמת מאחל לקאמרי כל טוב ומקווה בשבילו שהמוצר הזה לפחות יכניס קצת כסף. כי סיבה אחרת להעלותו בעת הזו - אין.

     

    צילומים: ליאור נורדמן

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ליאור נורדמן
    "שיער". וולגרי וצעקני
    צילום: ליאור נורדמן
    לאתר ההטבות
    מומלצים